מילים מהמעמקים....

לקחת את הפיגיון, ובידיים רועדות אך בלב שלם נעצת אותו בגופי.
נעצת אותו עמוק בבטני, והשארת אותו שם.
הנחת לי בשקט לדמם, לגסוס לאיטי, עד אשר ראיתי את המסדרון הלבן מתקרב.

בשניה האחרונה חזרת.
בעדינות, שלפת את הפיגיון, נשקת על שפתיי, ואמרת לי "סליחה". "לא התכוונתי, לא ראיתי את הלהב החד, לא רציתי בזה."

ליטפת את גופי הדואב,חבשת את פצעי, ואמרת לי "לא עוד", "מעכשיו אני שלך. איתך. מעכשיו אני שומרת עלייך"

ליטפת את הפצעים, נשקת להם, התענגת עלי, ואני נתתי את כולי. את ליבי, נשמתי, וגופי.

לאט לאט החלמתי, גופי ונשמתי, היסורים נעלמו,והחיוך חזר.
בזרועותייך נרגעתי, הנחתי לעצמי לנוח, ובשלווה הזאת עצמתי עיניים.

בעיניים עצומות בטחתי בך, ואת לצידי, ליטפת את הפיגיון, הפיגיון ששלפת ממעיי, ליטפת אותו, ושוב אמרת את אותן המילים."סליחה, לא רציתי לפגוע בך".
התבוננת בי שרוע לצידך. שקט, רגוע, בוטח, התבוננת בי באותו מבט, עם אותו הקרח אשר אני הוא שהענקתי אותו לך.....
שפתייך מילמלו את המילים בשקט "אני חייבת לעשות זאת בעבורי"


ונעצת את הפיגיון בליבי


ואני?
אני פקחתי בחטף את עיניי, התבוננתי בך, עודך אוחזת במאכלת המשפדת את ליבי, מבט הקרח מולי, ועם טיפות הדם על השפתיים, כל מה שמילמלו שפתי היה "אוהב אותך. בהצלחה"