בזמן האחרון יש לי חלומות הזויים.
אני חולמת שלושה - ארבעה חלומות בלילה! זה לא נורמלי. וכל אחד מנותק לחלוטין מהשני.
אתמול חלמתי שאני מנסה להגיע לבית של ההורים שלי. הם גרים בבניין בן שש קומות בשכונה לא כל כך טובה בצפון הארץ.
עיר מעורבת. השם שכונה לוקח את המקום הזה כמה דרגות למעלה. אני קוראת לו - פח הזבל העירוני.
בניין שפעם היינו רצים בחצרות ומשחקים כדורגל ונשארים עד הלילה בחוץ, היום אני מפחדת לרדת לשם עם הכלב לטיול.
כשאני חוזרת הבייתה מאוחר אני תמיד עם הגז מדמיע שלי בהיכון הפלאפון ביד. לכל מקרה שלא יהיה.
אתמול ירדתי למטה לטייל עם הכלב ושכן שלי תפס אותי לשיחה. אמר שהוא הרביץ מכות לשני נרקומנים שישבו בכניסה.
אני דיי בטוחה שהחלום שלי נבע מהסיפור הזה. מהפחד הזה.
השעה הייתה נורא מאוחרת. בטח אחת או שתיים לפנות בוקר. אני מסתכלת על הבית מרחוק ומנסה להגיע אליו כשפתאום אני רואה
שמסתובבים בחצר שלושה כלבי רוטויילר ענקיים- לא גודל טבעי בכל אופן.
אני מחליטה לנסות להיכנס וברגע שהם רואים אותי חוצה את הכביש הם מתנפלים עליי ונושכים אותי בכל הגוף.
לא הרגשתי שום כאב. רק דחיפות כאלה שמונעות ממני לזוז. מוזר.
מצד שני חלמתי שאני מוצאת דירה ענקית בלב תל אביב בכלום כסף. אכן חלום רטוב.
חשבתי שאני אחלום עליך הרבה. שאני לא אצליח לישון בכלל מרוב מחשבות. שהלב שלי ידפוק במהירות שיא.
הוא לא. אני ישנה המון. ולא חולמת עליך בכלל. אני לא מרגישה יותר כלום.
Inside And Out
אף אחד לא הכין אותי לזה.
אף אחד לא אמר בכלל שיש כזה סיכוי. שאתה תהיה זה שיסיים את הכל.
חזרתי הביתה. עזבתי את הקיבוץ. הפנטזיה שלי על חיים יפים איתך נשפכה לביוב, התחלפה בפלאשבקים שלי מהשנה החולפת.
6:00
אני מתעוררת איתך בשש כדיי לחזור לישון עוד שעה עד שאצטרך לקום לעבודה.
- "היי... אתה הולך?"
- "כן... אני גמור מעייפות. את עובדת היום?"
- "עד עשר, היי, בוא נעשה משהו היום! מתחשק לך?"
- "בטח למה לא, עבר זמן מאז שיצאנו. אני אחכה לך".
22:00
מתקשרת אליך. שתבוא לאסוף אותי. אין תחבורה מהעבודה לבית.
אתה לא עונה.
אמא שלך באה. בלי שאבקש.
-"הכל בסדר?"
-"כן... הבן שלך לא עונה לי"
-"נראה לי שהוא בדירה שלכם. עם ענתי"
-"אוקיי."
מגיעה הבייתה. אתה שכוב על הספה. שיכור.
-" היי... מה קורה?"
-" היי מאמי... אני שיכור"
- "כן אני רואה. ומריחה. לא אמרנו שנצא היום?"
- "כן אבל ענתי הגיעה ושתינו קצת... אל תכעסי עליי... אני מצטער... אני אוהב אותך. את כועסת?"
ברור שכעסתי! הדם שלי רתח! אבל אמרתי לעצמי לא ללכת לישון כועסת, שאתה תתנצל מחר, שנעשה משהו מחר, שהכל יהיה בסדר מחר.
שום דבר לא קרה יום למחרת. וגם לא שבועיים אחריי. הכל רק הידרדר והידרדר.
עד שזה קרה שוב. ואז באת ואמרת שאתה חושב על להיפרד. אז לקחתי את הדברים שלי והלכתי. והייתי בטוחה שתתחרט אבל
אתה התעקשת שזה הדבר הטוב ביותר בשבילך. שאתה צריך לנסוע. צריך לחפש את עצמך. לבדוק דברים.
עכשיו אתה מנותק ממני לחצי שנה. בלי אינטרנט. כמעט בלי טלפון. בטיול חייך. שתכננת איתי.
ואני תקועה בבית הזה לבד.
מנסה לפתוח דף חדש.