|
|
|
מורה דגול למשחק, אולי הדגול ביותר, אמר שהשיטה הכי טובה לבנות דמות יכולה לקרות בשני מקרים:
חוץ פנים- שבה השחקן לוקח על עצמו מאפיינים חיצוניים של הדמות ודרכם נכנס פנימה
ופנים חוץ- עבודה פנימית של השחקן עם עצמו ובתוך עצמו. עבודה שבאה מתוך הנפש והקישקעס של השחקן.
הרבה יאמרו שעבודה חיצונית היא שיטחית ולא אפקטיבית.
אני לאחרונה מוצאת אותה מאוד יעילה.
ואולי לא תמיד הייתי כזאת.
אבל, אני מרגישה את החור השחור הזה שאני מתחילה להיסחף אליו.
רק עוד שלושה שבועות בצפון המדכא הזה.
רק עוד קצת לסבול לפני המסע המטורף הזה שאני הולכת לעבור.
בחירתי שלי. החלום שלי. שאני עומדת להתחיל להגשים.
אני מרגישה את הצורך שלי בתנועה. אני עומדת במקום ומחכה.
ההמתנה שורפת לי את כל החשק להנות מהחופש הזה.
ראיתי סרט תיעודי לא מזמן (אם כבר טלויזיה אז תיעודי, לא?) על בית כלא באפריקה, יש שם מחלקה של מקהלה.
מנהל אותה אדם שיושב על שוד מזויין כבר 10 שנים. הוא אמר שחופש זה מצב נפשי, לא פיזי. לכן הוא לא מרגיש כלוא.
כי הוא יודע שבפנים הוא חופשי.
אולי זה נכון. אולי כל החופש שאני נמצאת בו עכשיו רק גורם לי להרגיש יותר ריקה.
אני צריכה את המסגרת הזאת כדיי שיהיה לי מה לנפץ. כדיי שאוכל לפרוח.
יכול להיות שזה משהו שאני לומדת על עצמי רק בזמן האחרון. יכול להיות שאני סתם היפראקטיבית לא מאובחנת.
מצד שני, גם כשהייתי קטנטנה אף פעם לא רציתי לישון צהריים :)
היית כותב לה מכתבים
ארוכים
מלאים בתיאורים
על כמה
שאתה אוהב
אותה. רק אותה. תמיד.
היא מחזיקה אותם באותה
מגירה סגורה
שהיא לא מסוגלת לפתוח.
היא רק חושבת עליך
והדמעות,
עולות בגרון.
היא מחייכת חיוך עצוב
כשהיא נתקלת באחת מהתמונות
שתלויות לה על הקיר
מזכרות תמידיות לחסרונך.
חשבתי על שיר
שאולי מגדיר ולו רק בקצת
אתכם. אותך.
רציתי לומר לך כל כך הרבה דברים
לגדול אליך, לחלוק איתך
את החיים שלי
שבטח לא הית מחבב
את הדרך שלי
שבה בודאי שלא הית תומך,
אבל לעולם לא הית אומר לי.
כי אהבת אותי.
אומר רק שאני זוכרת אותך בבירור.
למרות שהלכת ממני
ולא הספקתי להיפרד,
דווקא בפעם ההיא שהתנהגתי בטיפשות גמורה,
דווקא בפעם הזאת שלא רציתי אותך,
לא הבנתי
שלא תהיה יותר
לפעמים ההשראה באה ממקומות לא צפויים:
"וחדר זה עודו שומר
זכרון ימים יפים יותר
עקבות סופה אשר פרחה לה
כאן שום דבר אינו דומה
לאשר עבר לאשר חומק
לאשר הולך איתנו הלאה
יפה שלי
את יחידה ומכושפה שלי
מאור השחר עד לבוא לילי
אוהב אותך,
אוהב עדיין. "
אהבה בת עשרים - יוסי בנאי
עבר זמן מאז שביקרתי כאן לאחרונה... יכול להיות שהחוסר בפרטיות כאן במקום הימצאי אי שם בצפון הארץ עושה את שלו.
אבל זה לא אומר שלא חשבתי על מה יקרה כשאחזור ומה יהיה לי לספר על כך.
מכיוון שיכול להיות שייקח לי קצת זמן לחזור לקצב אני פשוט אספר על אתמול בלילה.
בזמן האחרון אני חיה לילית. לא מבחירה, אני מעדיפה להיות ערה בשעות היום אבל ככה זה כשאת תקועה בין אבטלה לטיולון קטן בדרום אמריקה (כן כן גם לי מגיע!) לבין 3 שנים של לימודים. אחחח כמה אני מחכה ללימודים האלה!
החלטתי לקחת חברה לפאב החביב עליי לאיזו בירה קטנה ומפנקת. חברה שבחמש שנים האחרונות לא הייתה בחיים שלי אבל ברגע שנפגשנו שוב אי אפשר היה להפריד בינינו. בעודנו נכנסות הברמן חיכה לנו עם חיוך מאוזן לאוזן ושני צ'יסרים של וודקה תפוחים. לא אמרתי לא כמובן.
טעות נוראית שגררה אחריה עוד שניים כאלה, ובשביל בחורה קטנה ועדינה שכמותי זה היה יותר מידיי.
מה יש בכם ברמנים מסוקסים שגורמים לבחורה לשכוח שהיא נוהגת?!
בעודי מנסה להתאושש מהשתייה קיבלתי הודעה מהבחור. נו ההוא, הגאון, זה שתירצתי לו את חוסר העניין שלי בו בכך שאני עדיין מתגברת על ההוא שברח. תירוץ מעולה כפי שלמדתי, בחורות משתמשות בו לעיתים קרובות כדיי לנפנף בעדינות בחורים שהן לא מעוניינות בהם. סליחה שחשפתי סוד ממשלתי. חשבתי שהוא הבין את הרמז כשקיבלתי :" היי, עדיין מתגברת? 😄 ". הא, גברים...
חשבתי לעצמי שאולי קיים בגאון איזה צד כיפי שלא שמתי לב אליו, אולי שפטתי אותו בחומרה מידיי? ובסך הכל הוא דווקא חמוד... לא!
אסור לך לחשוב על זה! בסופו של דבר את תצאי איתו שוב ושוב תצטרכי למצוא תירוץ עלוב כי נזכרת שהבחור הזה מדבר בשפה שאת לעולם לא תרצי להבין.
תוך כדיי התנדנדות לרכב ראיתי שתי ניידות שרק מחכות לאזוק אותי ולקחת לי את האוטו לשלושים יום.
חיכינו שעה וחצי שהם ילכו. הם כנראה חיכו שאנחנו נעשה משהו טיפשי... ובכן, לא עשינו. אחריי שהם הלכו התחלתי לנסוע.
תוך כדיי נסיעה אני נזכרת בך כמובן. אתה מתרוצץ לי במחשבות תמיד. ואני תמיד שונאת אותך על זה. ואת עצמי. אנשים עושים דברים דביליים בניסיון לשכוח אנשים אחרים.
כנראה שזה רק געגוע. וזה לא יעבור בקרוב.
היום כהרגלי נכנסתי למדור תרבות בYnet. אתם יודעים כדיי... להתעדכן.
בזמן האחרון אני רואה יותר ויותר פליטי ראליטי סוג ג' שמקבלים תפקידים בסדרות, סרטים ואפילו הצגות בתאטרונים הכי נחשבים בארץ.
זה פשוט מחליא אותי!
יש כל כך הרבה שחקנים מדהימים שרק מחכים שיתנו להם הזדמנות להבריק. והמפיקים המלוקקים לוקחים את היצורים החד תאיים האלה
כדיי שיגידו כמה שורות בסדרה שלהם?! ובשביל מה? בשביל עוד ילדה מטומטמת בת 12 שתקבל את המנה היומית שלה מהקוביות של טומי מהישרדות?
פשוט מרתיח את הדם שכל "אנשי התרבות" במדינה הזאת מתלוננים על חוסר בתקציבים ומיעוט פרוייקטים כשהתרומה שלהם לתרבות הישראלית
היא עוד טלנובלה דבילית משוחקת ע"י כוכבי האח הגדול והדוגמנית התורנית.
ואחר כך אנחנו מתפלאים שהילדים שלנו או האחים הקטנים שלנו (במקרה שלי) יושבים מרותקים למסך בכל פעם שאחד מהטמבלים האלה מקבל טוק שואו משלו.
ולא, אני לא מבקשת להעלות עיבוד למסך הקטן של כל מחזותיו של מולייר. אני בסך הכל רוצה לראות משהו ששווה באמת להדליק את
הטלויזיה שלי בשבילו. עד אז... השלט יהיה קבור במאחורה של הספה.
הכל משתנה עכשיו. אני כל כך רוצה שזה יקרה אבל מתה מפחד...
אין ברירה. עשיתי את הבחירה שלי. הבחירה לחיות חיים מאוד לא קלים ומאוד לא מספקים בשביל התקווה שאולי זה יקרה.
אולי אני אצליח. אולי מישהו יראה בי את מה שהם רואים. שם. ברחוק הזה.
אני לא טיפשה. אני לא פסימיסטית. אני מציאותית.
אתה חושב שזה דבילי? אחריי שלוש שנים של מאבק סוף סוף להתקבל ללימודים שחלמתי עליהם?
חכה שתשמע את זה:
אני מפחדת לעבור למקום כל כך רחוק כי אני מפחדת שכשתחזור יהיה לנו יותר קשה להיפגש. ולחזור למה שהיה.
אני בכלל לא יודעת אם אתה בכלל חושב עליי! אני בכלל לא יודעת אם אני ארצה לחזור אליך, ועדיין אתה אצלי במחשבות 24 שעות ביממה.
ובדיוק בגלל זה, בדיוק בגלל כל הסיבות למה לא לעשות את זה, אני אעשה זאת ובגדול.
אני משנה כל מה שגורם לי להרגיש ולו במעט הרגשה שלילית. ולכן:
אני כבר לא alone חברים. אני Lily.
תתרגלו 😄
נ.ב
אני מפחדת. אבל אני גם מתרגשת! איזה כיף יהיה.
יום שבת. צפון הארץ. ואני מחפשת את עצמי בנרות!
כן כן. כולכם אומרים לכי לים ילדה מטומטמת, לכי תעשי שטויות עם חברים, למה בכלל את ערה בשעה כזאת?
נו בסדר. שמעתי. עכשיו אתם תקשיבו.
קשה לי להיות ילדה מטומטמת. אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי כמו אחת וזה הדבר שהכי הייתי רוצה כרגע.
כבר יום שלם שאני לא יודעת מה קורה לי אבל אני מרגישה שזה רע. רע מאוד.
הבית שלי אף פעם לא היה מקום להביא אליו חברים. תמיד ברחתי ממנו לבתים של חברים.
אפילו להורים של אחרים. זה היה ברור שההורים שלי לא מצליחים לגרום לי לתקשר איתם. אמא שלי תמיד קינאה
באמא אחרת שהייתה מצליחה להצחיק אותי או לתפוס איתי שיחה טובה. ואבא שלי? טוב זה חומר לספר אחר לגמריי.
אני עכשיו יושבת איתה. בשקט מופתי כבר כמה שעות. וכל פעם שאני מנסה להבין למה אני לא מצליחה לדבר איתה
היא שואלת אותי עוד שאלה מטומטמת שעונה על השאלה שלי לעצמי.
ואני לא יכולה לברוח מכאן. אני חולמת בהקיץ על הקיבוץ ועל ההורים שלו וכמה שאני מתגעגעת אליהם. ואליו. קצת אליו.
אני מתגעגעת לחיים שבניתי לי ואין מקום בעולם שהייתי רוצה להיות בו פחות מהבית שלי. שמושך אותי לתוך תהום של חוסר עשייה.
ושל דכדוך וזה הרי הדבר האחרון שיכול לעזור לילדה היפראקטיבית עם לב שבור.
מישהו פעם שאל אותי למה בחרתי בכינוי הזה.
לבד.
ככה אני מרגישה עכשיו. וכך גם הרגשתי כשהייתי צריכה לבחור אותו.
המאמץ משתלם 😄
כבר שלוש שנים שאני חולמת על הרגע שבו ה"לא" יתחלף ב"כן!" ענק. וקיבלתי אותו. אולי לא מהמקום
שעליו חלמתי, אבל יש לי הרגשה שהוא יעשה לי רק טוב.
אני קצת מפחדת מהתחלה חדשה במקום כל כך רחוק
מצד שני- זה רק שלוש שעות נסיעה מהבית. משחק ילדים...
מבלה בנעימים אצל חבר בדרום... נחה ומצד שני דרוכה ומודעת מאוד לכל דבר.
בעיקר לעצמי.
מרגישה קצת כמו ילדה שצריכה עכשיו לגלות כל מיני דברים. חוקים נושנים. ששכחתי. שאני צריכה להזכיר לעצמי.
דברים שרציתי לשכוח במקום החמים והנוח שהיה לי. או שאולי רק חשבתי שהיה לי? לא. היה. כן?
אני לא רוצה שום דבר מלבדך ומצד שני אני רוצה הכל חוץ ממך. לא בטוחה אם הפעם נצליח למצוא את הדרך שוב אחד אל השניה.
ומה אם לא?
האדמה הרי לא רועדת ואני ממשיכה לחיות. וכך גם אתה.
תאחלו בהצלחה לעצלנית הקטנה שלכם- יום חשוב מחר.
ואני נחה.
ועוד יום עובר...
אם חשבתי עליך. אותו אחד שלא חשבתי עליו כבר המון זמן.
אם אני רוצה ליצור איתך קשר ולא כל כך יודעת איך.
אם זה מפני שאני לבד עכשיו ויש לי זמן לחשוב על אחרים מלבד ההוא. שברח.
או סתם כי אני מרגישה שפספסתי משהו שם איפשהו.
או כי אני מתחרטת על כך שברחתי לך אז. שפגעתי.
כמה זה נורא אם אני אשאל אותך פתאום מה שלומך?
