יום שבת. צפון הארץ. ואני מחפשת את עצמי בנרות!
כן כן. כולכם אומרים לכי לים ילדה מטומטמת, לכי תעשי שטויות עם חברים, למה בכלל את ערה בשעה כזאת?
נו בסדר. שמעתי. עכשיו אתם תקשיבו.
קשה לי להיות ילדה מטומטמת. אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי כמו אחת וזה הדבר שהכי הייתי רוצה כרגע.
כבר יום שלם שאני לא יודעת מה קורה לי אבל אני מרגישה שזה רע. רע מאוד.
הבית שלי אף פעם לא היה מקום להביא אליו חברים. תמיד ברחתי ממנו לבתים של חברים.
אפילו להורים של אחרים. זה היה ברור שההורים שלי לא מצליחים לגרום לי לתקשר איתם. אמא שלי תמיד קינאה
באמא אחרת שהייתה מצליחה להצחיק אותי או לתפוס איתי שיחה טובה. ואבא שלי? טוב זה חומר לספר אחר לגמריי.
אני עכשיו יושבת איתה. בשקט מופתי כבר כמה שעות. וכל פעם שאני מנסה להבין למה אני לא מצליחה לדבר איתה
היא שואלת אותי עוד שאלה מטומטמת שעונה על השאלה שלי לעצמי.
ואני לא יכולה לברוח מכאן. אני חולמת בהקיץ על הקיבוץ ועל ההורים שלו וכמה שאני מתגעגעת אליהם. ואליו. קצת אליו.
אני מתגעגעת לחיים שבניתי לי ואין מקום בעולם שהייתי רוצה להיות בו פחות מהבית שלי. שמושך אותי לתוך תהום של חוסר עשייה.
ושל דכדוך וזה הרי הדבר האחרון שיכול לעזור לילדה היפראקטיבית עם לב שבור.
מישהו פעם שאל אותי למה בחרתי בכינוי הזה.
לבד.
ככה אני מרגישה עכשיו. וכך גם הרגשתי כשהייתי צריכה לבחור אותו.
לפני 14 שנים. 3 ביולי 2010 בשעה 14:09