היית כותב לה מכתבים
ארוכים
מלאים בתיאורים
על כמה
שאתה אוהב
אותה. רק אותה. תמיד.
היא מחזיקה אותם באותה
מגירה סגורה
שהיא לא מסוגלת לפתוח.
היא רק חושבת עליך
והדמעות,
עולות בגרון.
היא מחייכת חיוך עצוב
כשהיא נתקלת באחת מהתמונות
שתלויות לה על הקיר
מזכרות תמידיות לחסרונך.
חשבתי על שיר
שאולי מגדיר ולו רק בקצת
אתכם. אותך.
רציתי לומר לך כל כך הרבה דברים
לגדול אליך, לחלוק איתך
את החיים שלי
שבטח לא הית מחבב
את הדרך שלי
שבה בודאי שלא הית תומך,
אבל לעולם לא הית אומר לי.
כי אהבת אותי.
אומר רק שאני זוכרת אותך בבירור.
למרות שהלכת ממני
ולא הספקתי להיפרד,
דווקא בפעם ההיא שהתנהגתי בטיפשות גמורה,
דווקא בפעם הזאת שלא רציתי אותך,
לא הבנתי
שלא תהיה יותר
לפעמים ההשראה באה ממקומות לא צפויים:
"וחדר זה עודו שומר
זכרון ימים יפים יותר
עקבות סופה אשר פרחה לה
כאן שום דבר אינו דומה
לאשר עבר לאשר חומק
לאשר הולך איתנו הלאה
יפה שלי
את יחידה ומכושפה שלי
מאור השחר עד לבוא לילי
אוהב אותך,
אוהב עדיין. "
אהבה בת עשרים - יוסי בנאי
לפני 14 שנים. 8 באוגוסט 2010 בשעה 21:18