ואולי לא תמיד הייתי כזאת.
אבל, אני מרגישה את החור השחור הזה שאני מתחילה להיסחף אליו.
רק עוד שלושה שבועות בצפון המדכא הזה.
רק עוד קצת לסבול לפני המסע המטורף הזה שאני הולכת לעבור.
בחירתי שלי. החלום שלי. שאני עומדת להתחיל להגשים.
אני מרגישה את הצורך שלי בתנועה. אני עומדת במקום ומחכה.
ההמתנה שורפת לי את כל החשק להנות מהחופש הזה.
ראיתי סרט תיעודי לא מזמן (אם כבר טלויזיה אז תיעודי, לא?) על בית כלא באפריקה, יש שם מחלקה של מקהלה.
מנהל אותה אדם שיושב על שוד מזויין כבר 10 שנים. הוא אמר שחופש זה מצב נפשי, לא פיזי. לכן הוא לא מרגיש כלוא.
כי הוא יודע שבפנים הוא חופשי.
אולי זה נכון. אולי כל החופש שאני נמצאת בו עכשיו רק גורם לי להרגיש יותר ריקה.
אני צריכה את המסגרת הזאת כדיי שיהיה לי מה לנפץ. כדיי שאוכל לפרוח.
יכול להיות שזה משהו שאני לומדת על עצמי רק בזמן האחרון. יכול להיות שאני סתם היפראקטיבית לא מאובחנת.
מצד שני, גם כשהייתי קטנטנה אף פעם לא רציתי לישון צהריים :)
לפני 14 שנים. 10 באוגוסט 2010 בשעה 13:38