אף אחד לא הכין אותי לזה.
אף אחד לא אמר בכלל שיש כזה סיכוי. שאתה תהיה זה שיסיים את הכל.
חזרתי הביתה. עזבתי את הקיבוץ. הפנטזיה שלי על חיים יפים איתך נשפכה לביוב, התחלפה בפלאשבקים שלי מהשנה החולפת.
6:00
אני מתעוררת איתך בשש כדיי לחזור לישון עוד שעה עד שאצטרך לקום לעבודה.
- "היי... אתה הולך?"
- "כן... אני גמור מעייפות. את עובדת היום?"
- "עד עשר, היי, בוא נעשה משהו היום! מתחשק לך?"
- "בטח למה לא, עבר זמן מאז שיצאנו. אני אחכה לך".
22:00
מתקשרת אליך. שתבוא לאסוף אותי. אין תחבורה מהעבודה לבית.
אתה לא עונה.
אמא שלך באה. בלי שאבקש.
-"הכל בסדר?"
-"כן... הבן שלך לא עונה לי"
-"נראה לי שהוא בדירה שלכם. עם ענתי"
-"אוקיי."
מגיעה הבייתה. אתה שכוב על הספה. שיכור.
-" היי... מה קורה?"
-" היי מאמי... אני שיכור"
- "כן אני רואה. ומריחה. לא אמרנו שנצא היום?"
- "כן אבל ענתי הגיעה ושתינו קצת... אל תכעסי עליי... אני מצטער... אני אוהב אותך. את כועסת?"
ברור שכעסתי! הדם שלי רתח! אבל אמרתי לעצמי לא ללכת לישון כועסת, שאתה תתנצל מחר, שנעשה משהו מחר, שהכל יהיה בסדר מחר.
שום דבר לא קרה יום למחרת. וגם לא שבועיים אחריי. הכל רק הידרדר והידרדר.
עד שזה קרה שוב. ואז באת ואמרת שאתה חושב על להיפרד. אז לקחתי את הדברים שלי והלכתי. והייתי בטוחה שתתחרט אבל
אתה התעקשת שזה הדבר הטוב ביותר בשבילך. שאתה צריך לנסוע. צריך לחפש את עצמך. לבדוק דברים.
עכשיו אתה מנותק ממני לחצי שנה. בלי אינטרנט. כמעט בלי טלפון. בטיול חייך. שתכננת איתי.
ואני תקועה בבית הזה לבד.
מנסה לפתוח דף חדש.
לפני 14 שנים. 22 ביוני 2010 בשעה 16:24
