לפני 14 שנים. 12 באוגוסט 2010 בשעה 12:00
זה לא היה אמור להסתיים כך. הכל משתנה כל יום ואני אפילו לא רואה את זה קורה.
אני רק מרגישה את ההתפוררות הזאת, ורסיסים קטנטנים שחומקים מבין האצבעות שלי. איך החיים שלי התהפכו ביום אחד.
אני עדיין מנסה להתעורר מהחלום הזה.
ואני לבד. אני מוקפת במשפחה שלא תומכת. בחברים שנמצאים שם רק כשזה נוח להם.
ואתה.
אתה בטח נהנה מכל רגע. ככה אני מדמיינת אותך בראש שלי. חי בתוך השקט שביקשת. מטייל, חווה, הולך לאיבוד,
פוגש מליון אנשים חדשים...
אולי.
ואולי לא?
אני לאט לאט מפסיקה לחשוב עליך כל יום. ברגע שאני אעבור ממך יישבר עוד משהו קטן בתוכי.
כדיי להחלים באמת, כדיי להתחיל לגדול, צריך להגיע לגרעין. והדרך אליו רצופה בשברים.
