בזמן האחרון גיליתי שהכל מתחיל להתפורר.
כל בוקר אני קמה עם סימן שאלה ענק זוהר מעל הראש שלי. וככל שהיום עובר הוא גדל וגדל. לעיתים רחוקות אני מצליחה לכווץ אותו.
בזמן האחרון אני תשושה, ובגלל שאני תשושה אני מתעצלת לקום מוקדם יותר כדיי לעבוד על דברים, ואני מעדיפה לראות עוד איזו סדרה קומית עם שחקנים שכבר סיימו בית ספר למשחק, במקום לתרגל את מה שהם כבר שכחו.
נקלעת לתהום הבינוניות ואני כבר לא חושבת שיש דרך חזרה.
ודאי, המשפט הכי ידוע של המורה שלי למשחק היא שלכל אחד לוקח את הזמן שלו והוא התחיל להבין מה רוצים ממנו רק בשנה ב'.
אבל הוא בעצמו כבר סימן לו פייבוריטים והוא בעצמו מתנהג בצורה שהוא אומר שהכי פגעה בו כשהוא היה סטודנט.
אני לא מצליחה לשאוב כוחות. אני לא מצליחה להבין איך לסדר את עצמי.
אני מתחילה לפחד מהחזרה לדרום אמריקה. ומה אם לא אמצא עבודה? ומה אם הבחור שלי בכלל לא ירצה אותי שם? או שהוא עצמו לא יהיה שם?
דיברתי איתו לפני חודש בערך, פעם ראשונה מזה המון המון זמן. הייתה שיחה מדהימה. הוא אמר שהוא רוצה לראות אותי ושאל מתי אני כבר באה.
אמר שהוא ייקח אותי איתו לנהר ושהוא מחכה לי. אבל מאז לא דיברנו. ומי יודע אם זה באמת נכון.
דיברתי עם ידיד. אחד שעובד איתו- אמר שהוא מתגעגע אליי. שוב, גורם לי לרצות לנסוע כל כך אבל מה אם יהיה זוועה?
לא עדיף להישאר עם זיכרון מתוק מאשר לנפץ אותו בניסיון פנטזיונרי להגשים איזה חלום או עוד איזו הרפתקאה?
ומצד שני- מה כבר יקרה, אז אני אטוס, ולא תהיה לי עבודה, אז אני אמצא עבודה אחרת, במה? מי יודע... במסעדה או בסוכנות טיולים או בתור מתרגמת אם הספרדית שלי תשתפר. אני עובדת על זה.
הטיסה תקועה לי בראש. אני כל כך רוצה להיזרק איפשהו.
אני מוצאת את עצמי מייחלת לאיזו תאונת דרכים. לא משהו רציני, גג איזה זעזוע מוח קטן. משהו שייתן לי קצת חופש מהמתח ומהלחץ הזה שלא עובר.
מההרגשה שכולם יותר טובים ממך, יותר יפים ממך. ומה שמצחי זה שזו רק ההתחלה. אלה רק הלימודים.
מה תעשי כשתצאי לשוק? הא? מה תעשי?
לפני 13 שנים. 16 באפריל 2011 בשעה 8:24