ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

סיפורים מהמצודה

לפני 4 שנים. 4 באוק׳ 2017, 0:43

החדר שלה היה גדול למדי, אך ריק ברובו. מיטה גדולה עם שידה צמודה, וזהו זה. ומראות. מראות כיסו את כל קירות החדר, בוודאי כדי להזכיר לה כל הזמן איך היא נראית וגם כדי לעודד אותה להצליח במאמציה כאן.

מבטה נתקל בכיסא שהניחה אתמול בלילה כדי לחסום את דלת חדר הארונות. היא נזכרה בחדר ומיד הסיטה את מבטה, בעצבנות. חדר הארונות היה עצום, כמעט בגודל של החדר שלה עצמו. הארונות היו מלאים בבגדי נשים מסוגים רבים ובכל המידות האפשריות. האם הוא באמת מצפה ממנה ללבוש בגדים שלבשו כאן קודם מי יודע כמה נשים לפניה? המחשבה הציקה לה והנמיכה את רוחה, והיא החליטה פשוט להתעלם מקיומו של החדר.

היא פנתה למזוודה הגדולה שהביאה עימה, אותה השאירה מונחת פתוחה ליד המיטה, כשכל הבגדים בתוכה. היא נברה בתוכה, וחייכה כשמצאה את מה שחיפשה. לקח לה משהו כמו עשר דקות להידחס לתוכו.

היא בחנה את עצמה באחת המראות, וליבה התרחב בסיפוק.  כמה היא שמחה שזכרה להביא איתה למצודה את הבגד-ים המיוחד שלה... אדום בוהק, עם מחשוף ענק שהחמיא לחזה ושמר אותו כלוא בתיל מתכת אימתני, דואג שהכל ישאר כל העת בדיוק במקום. הגזרה השלמה והקשיחה אף חיטבה לא רע את הבטן שלה, שהודקה והוסתרה יפה אפילו כעת, אחרי ארוחה דשנה. הישבן נלחץ בכוח כלפי מעלה, מתריס כלפי הסביבה ומחציף בגודלו.

היא היתה בטוחה שהאיש יהיה מרוצה, וירדה לבריכה כשהיא מתכוננת נפשית לאימון שחיה מאומץ. היא תהתה אם גם הוא ישחה איתה.

הוא חיכה לה, לבוש באותם בגדים, עומד על שפת הבריכה. "תורידי את הבגד ים. למה שמת אותו?"

סומק עלה בלחייה. היא חשבה להתנגד, וכבר פתחה את פיה, אך מיד סגרה אותו ולא אמרה מילה. היא עמדה שם דקה ארוכה, נקרעת בהתלבטות. משום מה, דווקא הבקשה הזו גרמה לגל של השפלה וזעם לגאות בתוכה. היא לא הצליחה אפילו להסביר לעצמה למה. האם זאת באמת דרישה כה קשה או מיוחדת? האם שווה לה בשביל זה ליצור קונפליקט ביום הראשון, עוד לפני שיצרה יחסי אמון עם האיש? מה התנגדות עכשיו תגיד עליה?

לבסוף שירה נשברה והחלה להתפשט, באותו מקום בו עמדה על שפת הבריכה. המחזה היה מגושם מאוד, וההשפלה שחשה גרמה לפעולה להיות ארוכה ומגושמת עוד יותר. זאת היתה הפעם הראשונה שהאיש יראה אותה ערומה. לא כך היא דמיינה את זה מתרחש. אור שמש הצהריים לא ריחם ולא הסתיר דבר. פניה היו אדומות מבושה.

לאחר דקות של נסיונות מגוחכים היא הצליחה להשתחרר. שלד התיל נותק באחת כששדיים אדירים פרצו ממנו ונפלו בכבדות עד לקו הטבור. משיכה מאומצת נוספת, וגם החלק התחתון השתחרר. התחת הפסיק באחת להתריס, כשנחשפו משמניו הרוטטים. 

אינסטינקטיבית, היא שלחה את זרועותיה מסביב לשני צידי החזה, כשהיא נאלצת להתכופף מעט לשם כך, וכיסתה בכפות ידיה את המשולש הקטן והחלק, שגם כך כמעט טבע בשפע האיברים. בגד הים צנח לרצפה, בלאגן גדול ואדום של גומי וברזלים שנראו כמו גופת לוויתן מדממת.

"תשחררי את הידיים. תעמדי זקוף. את נראית נהדר."

המחמאה פעלה עליה בעוצמה ובמהירות שהפתיעו אותה, ובמידה מסויימת גם הביכו אותה. היא הזדקפה, חושפת את כל כולה, וכבר התחילה להרגיש טיפה יותר טוב.

“יש לך מים קרים בקצה הבריכה. שתי כמה שתרצי, אבל אל תצאי מהבריכה ואל תפסיקי לשחות משום סיבה אחרת. אני מאמין שאת מסוגלת לשחות שלוש שעות."

היא מטילה בכך ספק, אבל נכנסת למים, מוכנה לתת לזה ניסיון.

השעה הראשונה היתה הקשה ביותר. בהתחלה לקח לה הרבה זמן למצוא את התנועות הנכונות. שחיית-חזה, הסגנון הריאלי היחיד בהתחשב באנטומיה שלה, היתה גם היא עניין מפרך ביותר ללא בגד ים. אבל בסוף היא מצאה טכניקה שעובדת; היא השאירה את ראשה מחוץ למים כל הזמן, גבוה ככל האפשר, והקפידה לגרוף בידיה מים סמוך כמה שניתן לפני הבריכה. בצורה הזו השדיים כמעט לא הפריעו לנתיב הזרועות. כשהיא הצליחה סוף-סוף לשמור על קצב אחיד, הם גם הפסיקו להשתולל תחתיה, ושטו בשלווה כמו זוג קרחונים ענקיים.

האיש ישב בכיסא נוח על שפת הבריכה, קורא ספר ומדי פעם מביט בה, משך כל שלוש השעות. הידיעה שהוא שם כל הזמן, משגיח, עזרה לה מאוד להתמיד ולא להתייאש. גם כשלא ראתה אותו, טעם הזרע שעלה מגרונה כל הזמן הזכיר לה אותו, מעניק לה מוטיבציה.

היא התחילה להבין את חשיבות ההקפדה לבלוע ארבע מנות ממנו כל יום, מה שהיה נראה לה קצת תמוה לילה קודם לכן, כשסיכמו יחד את חוקי האירוח שלה. בהתחלה היא חשבה שאולי זה קשור איכשהו לדיאטה, באיזה אופן איזוטרי. כעת היא הבינה שזו דרך לשמור על נוכחות קבועה של האיש במוחה, ולהקטין את הסיכוי שתשומת ליבה תימשך לפיתויים שיכולים להרוס את מטרת שהייתה במצודה. אי אפשר היה להתחמק מהריח והטעם, לא משנה כמה מי בריכה שטפו את פיה. בכל רגע היא ידעה שיש מי שנמצא איתה, יש מי שעוקב אחריה, ולכן אסור לה להפסיק.

היא יצאה אחרי שלוש שעות, לא מאמינה שהצליחה, גמורה מעייפות.

היא מטפסת לשפת הבריכה, ומיד נופלת, מעולפת אך בהכרה, תשושה לחלוטין. הוא מניח את הספר על שולחן זכוכית קטן ומוריד את הכיסא למצב שכיבה. הזין כבר עומד מוכן. "בואי שירה, זה אולי יאושש אותך".

היא זוחלת אליו, שדיה הכבדים נגררים ברעש על הרצפה. מניחה שתי ידיים על קצה הכיסא, מעלה את ראשה בשארית כוחותיה, ונוחתת בפה פעור על הזין. תשושה מכדי לחשוב, עייפה מדי לעשות כל דבר, היא מניחה לאיש לעשות כרצונו.

הוא תופס את ראשה בידיו ומשחיל אותה ברכות מטה, מעסה את קצה גרונה. היא כבר לא דואגת מה יקרה. אחרי עשר שניות, כשהוא מרגיש שגרונה עוסה עד קצה גבול יכולתו, הוא שולף החוצה באיטיות את ראשה, נותן לגרון הצועק מנוחה. בערך דקה היא שוכבת חסרת תזוזה על הרצפה, כשפלג גופה העליון רכון מעליו, וראשה מונח כשהזין בתוכו.

אחרי דקה הוא מתחיל לזיין את הפה שלה. היא משתפת פעולה ככל יכולתה בהידוק הפה ותזוזות הלשון. כשהוא גומר היא שואבת הכל, דוחפת את פלג גופה העליון מחוץ לכיסא, מתמוטטת על הרצפה הרטובה, ואז מניחה את ראשה ונרדמת, שרועה על בטנה לצידו. הוא נשאר על הכיסא לידה, ממשיך לקרוא.


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י