הגיע הזמן לפרוק

תמיד האמנתי ביכולת שלי לקרוא אנשים. להסתכל להם בעיניים ולדעת מה המהלך הבא שלהם.

תמיד ידעתי אם זה זה או לא מהשניה הראשונה, ובפעמים שניסיתי ו"כפיתי" על עצמי לנסות

את האחר- תמיד הצטערתי על כך. כי בעצם הטלתי ספק בעצמי, באינטואיציה ובאינסטינקט.

אלו-אלו הם שתמיד צדקו.

לקרוא אנשים לא רק בעיניים אלא גם באוזניים. 

ומי שקרא את "כוחו של קול" יכול לדעת כמה הוא משמעותי עבורי.

הטון, הנשימה, השקט שבין המילים, החיוך מבעד לשפורפרת.

כל אלו נותני המשמעות לשיחה.

כל אלו נותנים לי להבין אותך שבצד השני.

וגם הקול, כמו המבט- נחקק לו מיד.

נכנס למגירה במוחי

ואז מחפש את דרכו לתוכי.

קול ברקע.

תמונה מולי.

ומחשבה אחת.