אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הגיע הזמן לפרוק

נשלטת זו לא מילה גסה. מה שאני כותבת- קצת....
לפני 11 שנים. 27 במרץ 2013 בשעה 19:18

אחרי שכל כך הרבה העירו לי

ואני תמיד הייתי צריכה לתקן

ולהגיד שאעדכן

אז עדכנתי!

 

פרופיל מעודכן!

עם תמונה מעודכנת! 

 

גם אני אהבתי את תמונת הגואש הצבעוני,

אבל הגיע הזמן לעבור הלאה :)

לפני 11 שנים. 15 בדצמבר 2012 בשעה 22:39

אני נזכרת בך פותח את הדלת ועם הפנים הכל כך תמימות שלך מברך אותי לשלום.

  באותה שנייה עברה לי בראש המחשבה

שהתמונה לא באמת משקפת מציאות.  

בתמונה לא יכולתי לראות את המבט שלך מתביית עליי

ובוחן כל רטט שחולף בי. כל כך אהבתי את זה.

יודע, אפילו כשישבנו על המיטה שלי,

לא היה לי מושג שמה שקרה יקרה.

הצלחתי להעביר בראש ערב בלי טירוף.

אבל כמו שראית, עברו שניות מהרגע בו נגעת בי

עד שנשאבתי אלייך.

 

העיניים שלך כל כך אמיתיות,

מלאות עוצמה.

הסתכלתי לתוכן ולא יכולתי להפסיק.

עם כל ליטוף ונגיעה ראיתי איך אתה נהיה שלי

נהנה מכל רגע. מתרפק.

נהנתי לתת לך אותי.

הרגשתי שמגיע לך.

הרגשתי שאני רוצה לתת לך אותי  

- - - - - - - - - - - - 

אם נתעכב רגע בפרטים הטכניים:

הזין שלך מדהים.

- - - - - - - -  

אתה תמיד כזה רגוע ומלא סבלנות?

היה לי כיף כל כך - להיות איתך

להרגיש אותך מקרוב במקום הכי אינטימי שלי

 

  - - - - - - - - - -

הלשון שלך מדהימה כמעט כמו הזין שלך:

הסיבה היחידה שרציתי שתפסיק היא כי הרגשתי

שאתה שם כבר יותר מידי זמן ורציתי

לתת לך לנשום קצת :)

- - - - - - - - - -  

נרדמנו.

וזה היה כל כך כיף.

הייתי עירומה

ולא היה לי קר לרגע.  

 

משקמתי עד עכשיו זה כל מה שרץ לי בראש.  

אני רוצה לחזור לתחושה הזו.

של אתמול בשעה הזו.  

 

לפעמים אני כועסת על עצמי שאני אמיתית מידי,

ואיכשהו אתה מצליח להוציא ממני הכל.  

 

אני לא יודעת אם נמשיך

 אני לא יודעת אם זה מה ששנינו רוצים

אני בקושי יודעת.

- - - - - -

 

 

 

 

עכשיו אני יודעת.

מלאת הקלה מצד אחד

והרגשת פיספוס מצד שני  

יודעת שהוא יודע יותר ממני

ושלמה עם זה.

 

יש חוויות שקורות רק פעם אחת

ככה הן נשמרות טוב יותר בזיכרון

ככה זו החוויה שלי איתך.

 

- - - -

את המכתב התכוונתי לשלוח לו היום בבוקר,

אבל משהו אמר לי שזה לא נכון,

אז שמרתי אצלי.  

עכשיו,

כששנינו יודעים שזה לא ימשיך,

המכתב הזה יכול לצאת מ"הכלוב".  

 

  לילה טוב.

לפני 11 שנים. 14 בדצמבר 2012 בשעה 6:18

אפילו אני לא יודעת איך הסכמתי לפתוח לו את השער הזה.

אין לי מושג מאיפה היה לי הביטחון הזה להזמין אותו למקום הכי אינטימי שלי.

כנראה שזה הגיע ממנו.

 

האינטואיציה שלי לא טעתה.

 

אם ארחיב במילים זה יוריד מערך מה שהיה בניינו.

אם ארחיב במילים אחסיר כל כך הרבה....

 

ההרגשה הזו, השלמה, שאני עושה "באמת" את הדבר הנכון

הגיעה בהתחלה ונשארה עד הסוף.

זה היה חיבור שגם אני תהיתי בהתחלה לגביי טיבו.

אבל בחיבורים, כמו בחיבורים

הדברים פשוט קורים.

זה קרה וזה סחף.

את שנינו.

 

בוקר טוב.

 

 

לפני 11 שנים. 11 בדצמבר 2012 בשעה 22:36

אהיה בוטה כי שחררת את הניצרה.

אהיה בוטה כי הצפת הכל.

אהיה בוטה כי הסערת אותי תוך כדי שיחה.

אהיה בוטה כי לא העזתי להראות את זה לך.

אני יודעת שאסור לשמור כי אז הכל מתפוצץ

שאסור לאגור כי הכל יישפך

אבל כרגע 

אני פשוט מעדיפה לנצור

לחשוב על מה היה אילו

על איך המגע שלך מרגיש

הקול שלך ממרחק נגיעה

המבט שלך הבוחן

 

אז אתה אגרסיבי

ואולי גם חובב הצלפות מושבע

אז אתה לא לייט

ואולי גם סאדיסט ממולח

 

אני אחיה עם זה.

לפחות לשבוע הקרוב.

 

אולי אחריו, נכיר מקרוב. 

לפני 11 שנים. 8 בדצמבר 2012 בשעה 0:00

http://www.pickywallpapers.com/girls/studio-photography/paintshot-picture/

לאור מגבלות טכניות, ורצון עז לשתף, מצורפת התמונה הזאת.

הקונוטציה פשוט זעקה לי מבעד למסך אבל הצבעוניות נתנה לזה פן קצת אחר.

מי שמכיר אותי(או קרא את הבלוג שלי), יודע בדיוק לאיזו קונוטציה אני מתכוונת.

 

מבחינת הפן האישי, 

ממש כמו הצבעים

כך גם האנשים

השאירו בי כל מיני דברים

חלקים צבעים עזים יותר

חלקם קצת פחות

תחושה אמביוולנטית שכזאת

צבעוניות על עיניים עצומות

עם מחשבות שמקוננות

בפעם הבאה כשהכתם יפגוש את פניי

הגוון יהיה בשיאו, מעליי

בפעם הבאה

הכתם יהיה אחיד

בפעם הבאה

הוא ישאר לתמיד

 

 

 

לפני 11 שנים. 8 בנובמבר 2012 בשעה 19:31

 

תמיד האמנתי ביכולת שלי לקרוא אנשים. להסתכל להם בעיניים ולדעת מה המהלך הבא שלהם.

 

תמיד ידעתי אם זה זה או לא מהשניה הראשונה, ובפעמים שניסיתי ו"כפיתי" על עצמי לנסות

את האחר- תמיד הצטערתי על כך. כי בעצם הטלתי ספק בעצמי, באינטואיציה ובאינסטינקט.

אלו-אלו הם שתמיד צדקו.

 

לקרוא אנשים לא רק בעיניים אלא גם באוזניים. 

ומי שקרא את "כוחו של קול" יכול לדעת כמה הוא משמעותי עבורי.

הטון, הנשימה, השקט שבין המילים, החיוך מבעד לשפורפרת.

כל אלו נותני המשמעות לשיחה.

כל אלו נותנים לי להבין אותך שבצד השני.

 

וגם הקול, כמו המבט- נחקק לו מיד.

נכנס למגירה במוחי

ואז מחפש את דרכו לתוכי.

 

קול ברקע.

תמונה מולי.

 

ומחשבה אחת.

 

לפני 11 שנים. 18 ביולי 2012 בשעה 19:22

הרבה זמן עבר מאז.

הריח , הלהט, החשיכה והאווירה המעוררת

המוזיקה, כוס בירה צוננת וקצת עשן סיגריות באוויר

ללכת ולדעת שתמיד לפחות אחד יסתכל

ללכת ולהתרגש מכל צעד

להביט מסביבי ולא להאמין

להתחיל את הערב ולא לדעת כיצד יסתיים



בא לי דאנג'ן......



עם מישהו לא מוכר לפגישה מעניינת.

חמישי בערב.

את השעה אתה תקבע.

לפני 11 שנים. 15 ביולי 2012 בשעה 8:53

פשוט כי בא לי לכתוב.

בלי שום סיבה ממשית, אבל עם הרבה מחשבות קטנות.

בא לי לכתוב על הדרך שלי, שמתפתלת, מתעקלת אבל לא מתיישרת.

בא לי לכתוב על המילים שרוצות לפרוץ אבל עדיין לא מצאו אוזן ראויה להקשבה.

בא לי לכתוב על המגע שרוצה להיות כן ואמיתי, אך עדיין לא מרגיש כך.

בא לי לכתוב והתחלתי, בא לי לחוות את מה שלא חוויתי ולהתרגש מן הדברים הקטנים. הבתוליים.


בא לי ביחד

בלי משחקים מופרזים

עם קצת כניעה וחופן תשוקה

2 טיפות שפיות

ו4 עלי ריגוש

שכבה עבה של להט

על מצע של רטט וצמרמורת תמידית

מממ.....

מריח טוב.
[b]

לפני 11 שנים. 8 ביולי 2012 בשעה 17:30

דווקא ברגע שהתרתי לעצמי, שהסכמתי- הבנתי שאין פה כלום.

אחרי הפגרה, אחרי ההתנזרות הזו ש"כפיתי" על עצמי מרצון, חזרתי לכאן וראיתי כי אין יותר מידי חדש תחת השמש.

ובמקרה הזה- אין אפילו שמש.

השולטים- מתיימרים לשלוט ובעצם בתוך תוכם הם נשלטים מלידה.

הנשלטים- אלה שכבר השלימו עם זה- סמרטוטים.

אז האדונים לא באמת אדונים, הנשלטים לא באמת נשלטים

ורק אני באמת אני.

בגלל שאני מוגדרת" נשלטת" אז מה שעולה לך אדון "יקר" זה לקשור אותי עירומה ולעשות בי ככל העולה על נפשך?

הייתי מציינת כינויים, אבל המבין, יבין וזה שלא מבין, אגרום לכך שיבין.


חבל שנשכחה קצת ההתחלה, המשחק המקדים, וישר הולכים לעניין...

חבל שנשכחה השיחה, הטירוף במילים וההתרגשות שבקול...


המקום הזה נטול קסם וזה מה שאני מחפשת- קסם.


לפני 11 שנים. 16 ביוני 2012 בשעה 0:07

אתה היא ואני ?

אתה- משכבר הימים
היא- החברה הונילית שלי
ואני.

אני העלתי את הרעיון. אני הצעתי שלישיה.

נפגשנו-בתמימות. דיברנו- בתמימות. אבל בראשנו רצו מחשבות- בכלל לא בתמימות.

דיברנו ודיברנו. צחקנו וראינו מה כל אחד מאיתנו חושב.

כשאני הייתי בשירותים בדקת אם הדרך פנויה ושאלת מה היא חושבת על זה.

הסכימה ומסרה שתחשוב על זה עוד קצת.

ואני?

זו לא הפעם הראשונה שלי בסיטואציה כזו איתך, ואני לא יכולה לדמיין מצב בו אני מתחלקת.

כנראה שהתכנית לא תצא לפועל.