לפני 15 שנים. 7 באוקטובר 2009 בשעה 23:40
אלוהים מת אצלי בכיתה ד'.
לא כעסתי עליו,
לא התאכזבתי ממנו -
הוא פשוט מת באופן הגיוני.
לו הייתי מאמין בישות עליונה,
בוודאי הייתי מאמין במין "אל שינוי",
שכל פעם שהמציאות מתייצבת,
הוא מחולל לי סופה קטנה.
בסוף, לא הייתי כועס על אותו "אל שינוי".
הייתי מודה לו, לאחר זמן מה.
הוא תמיד מטלטל אותי,
אבל דברים יוצאים לטובה.
אך אני אתאיסט.
אין שום אל שאוכל לבוא אליו בטענות.
ספוג ומברשת שיניים מושלכים לשקית.
לא מרגיש לבד. מרגיש חסר.
לא אחד מהרגעים השמחים של החיים.
כמו לזרוק לפח חלום.
אנשים טובים מרפדים לי את הריצפה.
אבל אני לא ממש נופל.
יללות של גור כלבים פגוע במרחק,
אני רגיל לרוץ ולחבק...
זה לא התפקיד שלי יותר.
אולי גם איפהשהו הביצוע
לא הוערך במידה הראויה.
