לפני 9 שנים. 19 ביולי 2015 בשעה 19:29
אני יוצא מסבך העצים העתיקים
ואור השמש הארור מכה בי.
מתחת לציפורניי דם יבש,
על גופי שריטות עמוקות,
בעורקיי שרידי הכימיקלים של אמש
הטסטוסטרון והאנדרופינים מכים בי בגלים.
אני פוסע לשדות החיטה שלך -
בהן את קוצרת אותן
בתנועות קטנות ועדינות.
חסרות יעילות אך מלאות חריצות.
גם אם הייתי מצליח לחבר את ההברות למילים,
לא היית מבינה את שעבר עליי ביער ההוא.
ואת, את מחייכת ומביטה אליי.
האושר שלך חשוב לך מאד,
אולי לפעמים אף יותר ממני.
את מחייכת אליי בפשטות,
כזאת שלעולם לא אוכל להרשות לעצמי.
"בוא הביתה", את אומרת לי,
עת חרבותיי בנדנן מדממות חרש.
