תסכולים והתעלויות מיניות (אני אמצא אחכ שם יותר מוצלח או לא)

לפחות אני אתחיל דרמטי: אין לי כוח לחיות. כל תזוזה משקל. וחיבה פסיכית לעולם מסתלסלת בירכתי המוח בכבדות, משועשעת. כל מחשבה משקל. השתפכתי על דלת ביתך. לא השתפכתי כי לא היה מושא להשתפכות ולא כתובת ולא דלת. יצאתי בלילה והתמזמזתי עם שני אנשים שפגשתי שם בשירותים. לא תיכננתי את זה וכמעט שהלכתי איתם הביתה. הייתי הולכת, אם לא הייתי קצת חולה ובעיקר אם הבחורה לא הייתה צריכה לעבוד. למזלי לא הלכתי, כי זה היה שובר את הביקור בארץ עם מי שמחכה לי שם. זה לא הטיפוס שהייתי רוצה להיות, אבל לא חשבתי על זה באותו רגע.

הקטמין עלה בפעם המיליון והבחור משך אותי איתם לתא. Cell, הוא צחק עלי שאמרתי, כי בעברית זה אולי עובד אבל הוא נאייטב ספיקר מקנדה או כל דבר טיפשי אחר שאפשר לדבר עליו. הייתה על הדלת כרזה. (כרזה, האה) ציור של באטמן. מה אתם חושבים על באטמן? היא שאלה, כי כבר עמדנו שם במסדרון עד שהם ייכנסו לעשות את הסמים שלהם, או עד שאלוהים ירד וייתן משמעות לרגע ולחיים בכללי. הקטמין עלה בפעם המיליון וסתם עמדתי איתם במקום לחפש צרות במקום אחר. באטמן אפל ואדיר, אמרתי, ואפילו העזתי להרגיש גאה במוח שלי המעניין, כשהיא אמרה שספיידרמן יותר מגניב, מה שברור שלא נכון. ספיידרמן סתם חנון ובאטמן באמת אפל. ויכול להיות שקיבלתי את הרושם המוטעה שהמוח שלי אדיר רק בזכות הגוף שאותו מוח מתפעל, שהוא זה מביניהם שתמיד גורף את ההערכה. אבל השיער שלי מלבין לאט ובעוד כמה שנים אני כבר אגלה.

לא רוצה לבוא איתכם, אתם והסמים המגעילים שלכם, אמרתי וצחקתי על עצמי שסיימתי להגיד את המשפט בעודי איתם בתוך התא. אז באטמן... אמרתי, והשיחה עליו המשיכה לדאבוני. זו הייתה אמורה להיות בדיחה. חכו, אתם תרצו לראות לי את השדיים? שיניתי נושא, כי היה ברור שהתשובה היא כן, והבחורה נטשה את ספיידרמן באמצע הטיעון החוצב והתחילה לנשק אותי בשיכרות. התחמקתי. לא יכולה להתנשק, אני על קטמין, הגוף שלי מאולחש, אני לא מרגישה את זה, הסברתי ללא מאוד הואיל. זה גם היה נכון במידה, וגם לא התחשק לי נשיקות שיכורות באותו רגע. הרמתי את החולצה והם נישקו אותי בשדיים שניהם. שיכורים על קוק שמונע מהם להכיר עד כמה שהם שיכורים. באיזה מקום בפנים הצחיקו אותי המעברים החדים בין הרגעים. ובאיזשהו מקום בפנים כן הרגשתי את זה. שקורה מין. על פני שטח כלשהו ששולח לי אותות גופניים שלא בהכרח מסעירים את עולמי אלא יותר כמו מונחים על שולחני לעיון. החרמנות היא מעין התעניינות צמיגה. המוח הוא קופסא שחורה אי שם בקרקעית ים. ומעל פני המים קורים דברים וניתן להכיר בהם במעין סרבול מסויים. בקרקעית יש הד עמום וחיים איטיים ומנותקים מתרחשים שם, עם מחשבות איטיות ומנותקות של מצולות ים. להתחרמן על קטמין זאת חוויה משונה שאולי שווה שמישהו רהוט ממני יכתוב עליה. הוא ישב על השירותים ומשך אותי לשבת עליו, וממעמקי הים האדירים יכולתי בכל זאת להעריך את הנהדרות שבלהיכרך באחיזה גברית שטופת זימה, בזמן שאני יכולה לעשות כאוות נפשי המסוממת בבחורה מולי, שגם התבררה להיות בעלת גוף סקסי למדי משהעברתי עליו את הידיים המאולחשות שלי, וגם החזה שלה מצא חן בעיני. תזוזה שמנונית ומקורטעת בקופסא השחורה שלי שבקרקעית הים.

מן הסתם שמשהו בהתלהבות הבריאה והכנה שאיתה גדלתי לגבי מין, הוכפת למשהו קצת שונה וכנראה שקצת מפלצתי. קודר ואפל קצת כמו באטמן.

למה רק לגבי מין? אולי לגבי הכל בכלל. אבל נראה לי שאני בדרך הנכונה למות ביום מן הימים כמו כולם. האמת שלמרבה המבוכה הגעתי ללכתוב היום כי אני חצי חולה ובמצב רוח קודר למדי, והתחשק לי להתפלסף קצת על דברים עמוקים וראויים, אבל מה יכול להיות יותר מושך מלכתוב על התמזמזות שירותים קטנה מאתמול. המצאתי בדיחה מקודם. מה קורה אחרי הציניות? מתים. אני לא בטוחה שזה מצחיק. לא בגלל שבא לי לשחק אותה רצינית, אלא כי זה פשוט לא בטוח כזה מצחיק.

תראה, אמרתי, האמת שאם לא בא לך ללכת לישון, אז יש מקום עשר דקות מפה, ממש גרוע והכניסה חינם בשעות האלה, ואפשר לרקוד קצת לטכנו רע ולסיים את הלילה.

אבל אל תצפה לכלום כי יהיו רק מעט אנשים, ואלה שיהיו יהיו מעפנים. אבל כן יש הפתעות אולי, כי שם פגשתי את הפינית. סיפרתי לו.

הא, הוא צחק, אז בעצם את מקווה שתראי אותה שוב. לא, לא. היא לא הולכת לשם, וגם לגמרי לא חשבתי על זה. אמרתי את האמת. בדרך הצטרכתי שנשב קצת על איזה פיגום, כי לא הערכתי נכון כמה אני בעצם שיכורה. וכשהמשכנו שילבנו ידיים ושיחקנו בלא לדבר למשך כמה דקות, ואז כן לדבר ולא לדבר. הוא סיפר לי שיש תקופות שהוא משוגע, ושהוא היה מוכרח ללכת ערום פעם למרכז העיר שלו, אבל אז כשהוא הגיע לשם, הוא הבין שהוא לא יודע בעצם מה לעשות שם. שתינו מיץ אפרסק מקרטון עם קש. והגענו.

הסברתי לו שוב שבאמת אין לו מה להילחץ ממני, כי אני באמת נמשכת לבנות בעיקר או רק. ובכל מקרה בנים לא מרגשים אותי בכלל לאחרונה. אז אין לו איפה להיכשל איתי. אז בוא נהנה מעצמנו. שאלתי אם הוא בעצם אוהב לרקוד. רקדנו קצת, הסתובבנו, השתעשענו עם כמה הומואים ערבים באזור הנלוז של ההיפ הופ ולעסנו מסטיק כמוהם.

השתדלנו ליהנות איכשהו באווירה הצחיחה. ואז דידתה לידי בחורונת שמנה במעין מגושמות נלעגת. ואמרה משפט נלעג שהרעיון שלו היה שהיא היגרה איכשהו לכיווני בטעות.

נאנחתי. ואמרתי משהו זול גם. משהו כמו כן, זאת עיר של מהגרים. ובמבוכה שכללה גם נימוס חסר עניין הפניתי מבט קדימה, אבל היא אמרה עוד משהו לא ברור. אמרתי, בנחמדות, תשמעי, אני צריכה רגע להחליף כמה מילים עם החבר (יעני בוי-פרינד) שלי, אז אני אלך רגע לדבר איתו, ואם אני ארגיש בנוח, אני אדבר איתך אחר כך, ואם לא אז לא, אוקי?

וחמקתי אל גוסטב לספר לו בהתרגשות מזועזעת שבחורה שמנה לחלוטין ניסתה להתחיל איתי.

אמרתי לה שאתה חבר שלי. עדכנתי אותו. והחזקתי לו את הידיים כדי להמחיש.

אני לא זוכרת איך נולדה החרפה, אבל אולי הסתכלתי רגע על הרחבה השוממת, שהייתה בה איזו תחושה של ריקנות מנוכרת מדכאת, ויכולתי לחוש בקצה הלשון את הרגע הבינוני הבא, ובמוח שלי השלים גלגל סיבוב אחד אקסטרה, ואמרתי, אף פעם לא הייתי עם מישהי שמנה.

ואז כמו כדור פינבול במעבר צר הרעיון מתחבט בין אוי דיי לא, לבין מה, כן? ודי בתנועה הקופצנית הזריזה להצית איזה אור נעים ושמפתה לעקוב אחריו, לפחות אצל אדם חולה רוח כמוני.

ואולי, בדיעבד, הפוטנציאל גירד לי עוד קודם ורק הייתי צריכה רגע לעצב אותו, כי מה פתאום אמרתי לה שאם אני ארגיש בנוח אני אחזור לדבר איתה?

מה אתה אומר, שאלתי אותו, אני אגיד לה שאנחנו זוג, ואני אף פעם לא הייתי עם בנות, אבל אני רוצה לנסות כזה, אז אני אבקש ממנה שתבוא איתנו לשירותים, אתה רק תהיה שם, ואני רק אוריד את המכנסיים והיא תנשק אותי, למטה כאילו, משהו ממש קצר כזה?

עיניו אורו. והוא לימד אותי ביטוי גרמני שהתרגום שלו הוא לזיין שאריות, ושהמשמעות שלו התאימה בעיניו למה שאני מקווה לעשות עכשיו. לא היה טעם להכחיש יותר מידי אז צחקתי ושיננתי.

אוקי. התחלתי ללכת לכיוונה, שבאותו רגע ישבה לפטפט עם כמה צעירים תזזיתיים מסמים על הבר. ואז הסתובבתי אל גוסטב שהלך אחרי סהרורי ובטח תהה מה הוא עשה טוב לאחרונה שנחתי עליו מהירח פתאום. והסברתי לו שעוד לא שאלתי אותה אפילו, ושקודם היא צריכה להסכים טמבל אז שיחכה רגע כאן.

היי, אמרתי כנראה, יש לי משהו מוזר להגיד, ואמרתי. וגם שמתי לב שאני מביעה קצת יותר מבוכה משבאמת הרגשתי. וזה מצא חן בעיני כל הקטע. וזה מצא חן גם בעיניה.

אבל היא התעקשה שקודם נשב רגע ונעשן סיגריה. אז נאנחתי בתוכי, וטיפסתי על הכיסא לידה.

ואז כעבור חמש דקות דקות בערך התוודיתי ששיקרתי לה.

את רוצה שאני אנשק לך את הכוס? היא ווידאה כשהתיישבתי. לא אמרתי כוס בעצמי, יותר כמו הצבעתי לכיוון הנכון באופן חד משמעי ותיארתי בדרך עקיפה, אז שמחתי שהיא נכונה לחדד לעצמה את העניין, אפילו שאת הבחירה שלה להשתמש במילה ווג'ינה לא הערכתי בדיוק. כי בחייאת יש מילים יותר סקסיות מזה. אבל ממילא זה לא אחד הלילות הבררניים בחיי.

רגע, ואני לא יכולה לנשק אותך גם? ואני לא יכולה להשתמש באצבעות?

לא יצא לי לפגוש הרבה אוסטרלים, ועל כל משפט היא הייתה צריכה לחזור בערך שלוש פעמים עד שאני אצליח לפלס איזו אחיזה במבטא שלה. הערכתי אותה על הנועזות.

תראי, הסברתי לה, זה מאוד מביך אותי והכל, ולא הייתי עם בנות אף פעם, ואני רוצה משהו ממש קצר כזה, וגם בטח אני אצטרך לעצור את זה די מהר, זה נורא מביך אותי, אבל מצד שני אני רוצה, ואני פוחדת שזה יהיה לי יותר מידי ו-

איזה בחורצ'יק על אקסטזי וספיד שלא הפסיק לגעת בפוני המשעשע שלו, התיישב איתנו והסיח את תשומת הלב במלמולים המהירים ובתנועות החפוזות שלו, ואז הצטרף גם חבר שלו על אותם הסמים אבל עם אופי קצת יותר מאופק אומנם, והצטרף גם גוסטב.

כמה זמן אתם בברלין היא שאלה, וכמה זמן אתם ביחד. ואז כבר התחלתי להרגיש נבזית. וגם הרגשתי שאני עשויה לחבב את התזזיתי עם הפוני, שהיה נדמה שהוא והאוסטרלית מכירים מלפני, והבנתי שגם אם נרצה, אני לעולם לא אוכל לשבת איתם כולנו יחד בסיטואציה אחרת, אלא אם אני מתכננת לשקר להם תמיד שגוסטב ואני זוג וכל זה. והבעייתיות במלואה נחתה עלי, והמצפון הבהב בתחושת אשם, והחלטתי לרדת מכל הסיפור. ואחרי שכבר החלטתי לרדת מכל הסיפור, החלטתי להמר.

ירדתי מהכיסא ונעמדתי קרוב אליה, גם כדי לעלות את סיכויי, ואמרתי, את הולכת לא לחבב אותי על זה.

הסברתי ששיקרתי, והסברתי שרציתי ליצור פשוט סיטואציה מעניינת כזאת וחולה, אבל עכשיו אני מרגישה רע עם זה, ואני מצטערת. וזה לא מגניב מצידי.

אז כן היית עם בנות כבר? האה כן. ואת והוא לא חברים? לא, אנחנו די מכירים מהיום. אבל את עדיין רוצה שנלך לשירותים?

צחקתי. מה, באמת לא אכפת לך ששיקרתי? היא הסבירה שהיא מעדיפה את זה שהייתי עם בנות כבר, וגם היה לה פחות נוח להיכנס לסיטואציה עם זוג שהיא לא יודעת איך הם יגיבו לזה. וזה דווקא משמח לשמוע שהכל בעצם קליל, אבל היא רק לא מבינה למה היא לא יכולה להשתמש באצבעות שלה.

טוב. סיכמתי. תשטפי ידיים עם סבון בכל מקרה. והלכתי לתלוש את גוסטב מהספה שהוא בינתיים נדד אליה עם שני המיוזעים התזזיתיים, ועדכנתי אותו שהתוודיתי על השקר ובאופן מפתיע ומגניב ביותר זה ממש לא מזיז לה, וגם היא סבבה לגמרי שהוא יהיה איתנו כל עוד הוא לא מתערב.

וככה צעדנו שלושתנו לשירותים כשהיא מובילה וגוסטב מאסף. ובכניסה הצבעתי לה על הכיורים, לא התכוונתי אבל זה יצא קצת כמו שמצביעים לכלב על הכרית שלו, ובהינו בה עד שהיא סיימה. וכבר בסיטואציה הזאת היה משהו דפוק ביותר, שהיא מטה את הגוף השמן מידי שלה לכיור ושוטפת ידיים ממש טוב, ואנחנו מחכים לה בצד ומסתכלים, ואם היא לא תשקיע או משהו, אז אולי אני אשנה את דעתי והיא לא תוכל בסוף לגעת בכוס הלילה. היא חייכה אלי לרגע קצרצר מאוד לפני שהיא רכנה לכיור, ונדמה לי שקלטתי משהו מבוזה בחיוך הנבוך שלה, והבזק חרמנות קצר עקץ אותי פתאום במפתיע.

אחר כך היא דהרה קדימה לבחור תא, ולרגע עלתה בי תקווה פואטית משונה שהיא תבחר להיכנס לאותו תא שהייתי בו חודש קודם עם הפינית, ובכך נסגור מעגל ונכפיש את זיכרונה, אבל הוא היה סגור, והיא קיפצה לאזור אחר וזנחתי את זה.

נכנסו אחריה, אני בצד אחד, היא בצד השני, גוסטב עם הגב לדלת ומולו האסלה.

אוקי, זה מוזר, נכון? שאלתי בחיוך כעבור רגע קצר בעודנו פשוט עומדים שם. ואז בתנועה נחושה אחת היא תפסה בידיים שלה את הגומי של החצאית שלי ומשכה אותה למטה רק מספיק בשביל שהיא תוכל לשלוח לי יד לכוס באין מפריע, והתקרבה לנשק אותי בפה. באמת סחתיין עליה. אף על פי שלא רציתי להתנשק איתה, אבל כבר לא היה ממש איך להתחמק מזה. עצרתי רגע רק כדי לעקור מגוסטב ההמום את המעיל שלו שהוא לפת בידיים ולהניח אותו על המתלה של הנייר טואלט. שירגיש בנוח איכשהו. והיא העבירה את האצבעות שלה על הכוס שלי באופן שהיווה כנראה בעבורה משחק מקדים, ולא התעקשה להמשיך לנשק אותי, אלא ירדה לנשק לי את החזה. לא לבשתי חזייה, והרמתי את החלק הקדמי של חולצה שלי מעל הראש אל מאחורי הצוואר שתעשה מה שבא לה, ונדמה לי שהתחרמנתי לאללה במאית שנייה, ולא ניתחתי את זה אחר כך עד כדי להוציא מזה את כל הכיף, אבל נדמה לי שהיה שם איזה משהו סליזי נכון שדיבר אל המוח הרקוב שלי, שהפסיק להשקיף על כל בציניות בערך ברגעים האלו, ומהר מאוד האצבעות שלה כבר היו בפנים והיא התחילה לדפוק אותי במין קצב ואופן שהיו נהדרים באותו רגע. והסתכלתי למטה על היד שלה, ככה שאני לא יודעת לאן הם הסתכלו. כמה ימים אחרי זה שאלתי את גוסטב איפה המבטים שלהם היו, והוא סיפר שהיא הסתכלה עלי, לא לפנים אלא על הגוף, והוא גם, ושהיה רגע קצר שהמבטים שלהם השיקו, ממש לשברירון רגע כזה, שהביך אותם אימים.

אני זוכרת שעברה בי המחשבה שאני צריכה לשים לב אם אני לא רוצה שישמעו אותי מבחוץ, וזה גם בערך היה קטע שהודעתי שאני רוצה להחזיק לגוסטב את היד. והאמת שזה כנראה היה כל כך מחרמן וגדול על המוח שלי, שאני לא זוכרת הרבה קטעים של מודעות צלולה, אבל אני זוכרת ששמתי לב שכשאני לוחצת לגוסטב את היד, הוא לוחץ בחזרה.

כל הסצנה לא הייתה ארוכה במיוחד. מהר מאוד הפכתי לשלולית חרמנות אינפנטילית, ונגעתי לה רגע ביד הדופקת, והתהפכתי עם התחת אליה ונשענתי על הקיר, או גם חצי על גוסטב, עם היד שלו ביד שלי וכתף אחת שלי עליו איכשהו, והתכופפתי והיא המשיכה לדפוק אותי ככה, עצרתי אותה שוב שתוריד טבעת שהציקה לי פתאום בחיבור הירך מאיזו אצבע שלה, והיא התנצלה כזה והורידה אותה במין מהירות, שרמזה על החשש שמא היא לא תזכה עוד לחזור למה שקודם היא עשתה. זה מצא חן בעיני, הנואשות המגושמת שלה. והיה גם את הרגע שהיא עצרה ולחשה שמישהו דופק בדלת וגוסטב צחק ואני גיחכתי בצרידות והוא הסביר לה שזה הראש שלי בקיר של התא, ואני זוכרת גם שהבנתי למרבית הפליאה שאם אני אגע בעצמי אני בהחלט אגמור תכף, והתחלתי לעשות את זה, אבל אז באמת דפק מישהו בדלת, ובגרמנית קשוחה אמר כנראה שהם תכף סוגרים את המקום. גוסטב החזיר לו כמה מילים וכל החלק הזה מבולבל לי בראש, אבל כנראה שההוא דפק שוב וגוסטב לחש שאנחנו באמת צריכים לזוז, וכבר עמדתי עם הפנים שוב אליהם ואמרתי טוב והחזקתי כבר את הגומי של החצאית בידיים, ופתאום אמרתי לה שלפני שהולכים אולי היא רק תלקק לי את התחת רגע. אם היא רוצה. והיא שאלה אחרי, את רוצה שאני אלקק לך את התחת? בטון שמח למדי ולמרות שהיא שמעה אותי טוב מאוד. אבל אפשר כבר לזקוף לזכותה שהיא אוהבת לחזור על שאלות מסוימות. ואמרתי כן. והוספתי, אם את רוצה. והסתובבתי שוב, והיא התכופפה ללקק לי את התחת באיזה רעב כזה של שמנים, לרגע קצר, ואחרי זה לקחתי נשימה וספגתי מהר את החרמנות בגוף והרמתי את החצאית והיינו בחוץ.

שלוש שעות או יותר אחר כך. ישבנו ברחוב ושתינו בירות עם התזזיתיים, וכשהם פרשו לישון, מצאנו את עצמנו שלושתנו בחדר של גוסטב ונשנשנו חביתה ותהיתי לעצמי מה לעזאזל אני עושה שם. והאם עד כדי כך משעמם לי, או שבאמת אני עוד שוקלת באיזה צד לא נגיש לי במוח שלי להפוך את זה למין.

הסתכלתי עליה שישבה מולי ודיברה בטרחנות אינסופית על אוסטרליה ועל דברים דביקים מבנאליות ושעמום, ומיטת היחיד של גוסטב, שעליה הוא ישב הייתה מאוד קיימת בחדר, וגם התקווה הבלתי מדוברת של שניהם, והרגשתי איך השד שבי, כמו גלי חרמנות, מציף אותי קצת, ונוטש, ומציף ונוטש, והיא דיברה על אוסטרליה בטרחנות אינסופית, ועלה בי מיאוס לאור העובדה שהיחיד מבנינו שהסיט מידי פעם בפעם את השיחה חזרה לשירותים כדי להתעמק באיזו שאלה או לשחזר איזה רגע או כל תירוץ אחר שהוא, רק לדבר על זה קצת, כי אלוהים איזה נושא אחר יכול להיות יותר מעניין בין שלושתנו, היה אני והשד שלי, ופעם אחרונה שהתעניינתי להסיט לשם את השיחה הייתה כבר לפני שעה בטח. וגם אז עשיתי את זה רק בשביל הכיף. והצטערתי בשבילה, כי ידעתי באיזו קלות נהדרת היא הייתה יכולה לגרור אותנו עכשיו מהרגע הזה לרגע הבא, אם היה לה מושג מהחיים שלה. אבל לא הצטערתי, אלא יותר כמו לעגתי. אני עייפה. הודעתי שוב. ושוב תהיתי מה לעזאזל אני עוד עושה שם. את יכולה גם לנוח פה, גוסטב הציע והצביע בעיניים שלו למיטה, בזהירות. והסברתי שאם לא אישן כמו שצריך זה ידפוק לי את הלילה. ופניתי להסתכל עליה, שמפרטת באיזה להט צדקני על כל מיני טיפוסים שהיא לא אוהבת באוסטרליה. וכן הבזיקה בי לרגע תמונה, שבה אני נשכבת במעין עייפות במיטה, ואני מורידה את החצאית, עם התחת למעלה. והשד נדלק ונכבה, נדלק ונכבה, ואז החלטתי שחלאס, זה לא מגיע לה. וזין על כל מה שהיא לא אוהבת באוסטרליה. והכרזתי שאני זזה הביתה לישון.

רציתי לשחק איתך ורציתי לשחק בכיתה של המחוננים המופרעים, דבר ראשון ומיד,

רציתי לשחק איתך במגרש המשחקים של המשוגעים, ולעלות איתך לקרוסלה של ה900 קמ"ש, שאו שמקיאים או מתפוצצים לך האיברים הפנימיים.

רציתי לקבל את זה בתחת ולהזריק את זה לווריד ולשבור על זה את הגולגולת עד שנקבל בחילה, או נברא ליגה חדשה לגמרי של גיבורי-על, לונה פארק חדש למפלצות, שחיות קלושות ואנמיות לא יהיו מסוגלות להישיר לעברו מבט.

האחרים סביבנו היו מתמוססים. או שלא, או שהיינו מקיאים, מתפוצצים בתאונה של 900 קמ"ש.

מה הרתיע אותך, העוצמות, או שאני בעצמי?

רציתי לחבק אותך בלילה ולנשק את העורף שלך המקסים, ולא עניין אותי שהכרנו לפני שבוע, כי קצת התאהבתי בך כמעט מיד. ולא קצת, ולא כמעט.

מה הרתיע אותך, הטירוף? או הטירוף שלי?

או היה משהו מגושם בלתי נסבל בהתנפלות שלי עליך, כמעט טרחני.

ואף פעם לא העזתי ככה להתאבד וככה להיכשל, כמו לוליין אחוז טירוף ואימה קופץ ומסתלסל באוויר בלי לדעת אם יהיה טרפז להיוושע אליו, ואין. כואב ולא כואב. אפילו כואב, ולא כואב מספיק.

רציתי כל כך להיחרב איתך. וכן, כבר ניחשתי שזה לא מוצלח, אבל לא יכולתי לעצור.

מה הרתיע אותך? אני או אני?

אז עכשיו חיות קלושות ואנמיות לא מסוגלות להישיר מבט אלי. וגם אני לעצמי לא, כי יש קשרים של בושה מלופפים בבית החזה שלי, והם צורבים לי את הדעת, הפונה לשחזר את זיכרונות הלהטוטים המגוחכים, שביצעתי למול עינייך הלא-מתרשמות.

כמו חייה מתעקשת ללקק כוויה, הדעת. ובקרוב נפרוץ בצחוק של הקלת גלדים, הדעת ואני.

אז זאת הסיבה שיצורים קלושים ואנמיים פוחדים מאש? תחושת ההשפלה המעיקה הזאת היא הדבר שכל כך מפחיד אותם? אם כך, הייתי גאה לחיות ולהימנות איתנו המתבזים, המפלצות הנלעגות, גיבורי העל שכשלו פעם.

מתגוננת הדעת כך, כשהיא משתדלת לנחם ולהצדיק אותי לעצמי.

אוי, מה הרתיע אותה? עוצמת הרגשות והעניין שהבעתי בה? או סגנון ההבעה, חסר החן?

אבל מה מביניהם יותר?

עמד כיסא גלגלים עם אורות צבעוניים מהבהבים, נטוש בשוליי רחבת ריקודים במועדון דפוק בלילה דפוק, ואני התיישבתי עליו.

הבחורה הממושקפת עם השיער הכחול שהוא היה שייך לה, עמדה ורקדה כבר חצי שעה עם איזה מישהו כאילו אין מחר. לא אותו אחד שגלגל אותה עד לכאן.

זה לא כיסא הגלגלים שלך, נכון? רכנה אלי מישהי ושאלה. לא, לא.

קמתי, היא חיבבה אותי, ראיתי או דמיינתי שראיתי. עמדנו סתם אחת ליד השנייה כמו שותפות גורל למאית רגע ואמרתי לה פתאום, היי, יש לי שתי שכבות של מכנסיים ואני הולכת להוריד אחת, אם את רוצה להסתכל.

חמקתי לספסל והורדתי. לא ראיתי אותה. השתדלתי לעמוד, כשכבר נשארתי עם תחתונים. ראיתי שהיא כן באה להסתכל. לבשתי את המכנס העליון, וחזרתי לרחבה. היא שאלה, מה עשית עם השכבה השנייה? כאילו שזה עניין אותה. היא גבוהה ממני. היא נראית טוב. שאלתי אותה אם בא לה לשבת איתי שתי דקות רגע בצד.

אוקי. היא משכה בכתף. שמחתי. היא תתנשק איתי, והיא יפה. התיישבנו מאחורה. התרגשתי. הוצאתי את הטבק שלי וחבטתי אותו בשולחן, החוותי שהיא יכולה לעשן ממנו. היא סקסית, קלטתי מקרוב. ההתרגשות עלתה. היא הוציאה את שלה והניחה אותו צמוד גם. שלך מרופט ממש כמו שלי. התפעלתי. היא הסכימה איתי. זה לא מה שתכננתי שנעשה כאן. אז תפסתי את עצמי. שנוותר על הנימוסים? שאלתי אותה, באופן כזה שהיא תבין, היא הנהנה. כמה מחרמן יכול הנהון להיות. פניתי לנשק אותה בצוואר. זה יצא אפילו מגושם, מהר מידי, אבל מיד היא התרככה, ואז גם אני, והיא נישקה אותי גם. והיא הייתה נהדרת. והיה לה ריח נעים, אפילו שאני לא אוהבת ריחות מלאכותיים, והנחתי יד אחת על הצוואר שלה, על העורף, וקלטתי כמה הוא דק, וענוג, נישקתי אותה והיא הייתה יפה ואצילית כזאת, והתיישבתי מעליה, והתיישבתי בין הברכיים שלה, וירדתי לנשק לה את הבטן, ורציתי להמשיך, ותהיתי בראש לגבי המועדון הזה שפעם ראשונה אני בו והחלטתי שזה כנראה בסדר, אבל היא עצרה אותי ואמרה שאפשר ללכת לשירותים. כן אני רוצה. אני רוצה. והערכתי אותה שהיא הציעה את זה בעצמה ולא חיכתה שאני, וביקשתי שקודם בואי נלך רגע, אני אגיד לחבר שלי שלא יחפש אותי, לרחבה שוב.

אמרתי לו. והציפייה. אני בכלל יצור של פנטזיות בראש. בואי, אמרתי, נישאר פה רגע, אני צריכה לעכל רגע את מה שקורה. לעכל? כן, לעכל ואז נלך. אוקי, היא חייכה, תעכלי. התיישבתי בצד ועישנתי. בחורה מהממת תלך איתי תכף לשירותים. היא באה והתיישבה לידי. ישבו לידי עוד אנשים שהכרתי לפני שעתיים ולא זכרתי איך קוראים להם, אבל התגאיתי שהיא תראה שיש איתי כמה טיפוסים משונים. התנשקנו שוב, ואני זוכרת שחשבתי, ההווה קורה ותאונני על זה בראש אחר כך מפגרת אחת, ואמרתי לה אוקי בואי נלך. והיא הלכה צעד לפני ונכנסה לתא. והיא אמרה שהיא צריכה קודם להשתין, אז חיכיתי עם הגב אליה, ואמרתי שגם אני, ואמרתי שתעמוד עם הגב אלי כי תמיד אני מסתבכת עד שזה יוצא, והכרחתי אותה לספר לי משהו תוך כדי, אז היא סיפרה על הנחלים הקרים שזורמים, שהיא אוהבת בפינלנד. כי היא מפינלנד. וכשקמתי מהאסלה נצמדתי לדלת בצעד נבוך והיא תפסה אותי במעין נחישות כל כך מחרמנת אצל בנות בלונדיניות גבוהות מפינלנד. אז כשהיא התנתקה ממני הורדתי את החולצה שלי. אחר כך היא אמרה לי שזה היה קטע שהיא אהבה במיוחד, אחרי שחילצתי ממנה מה היא אהבה במיוחד, בכוח, כשפגשתי אותה פעם שנייה ואחרונה. את זה ואת איך שנישקתי אותה, ואת הקטע שכרעתי על הברכיים וקברתי את הפנים בתוך התחת המדהים שלה, והיא נשענה עם הידיים למעלה על הקיר, וקימרה את התחת אלי, בתנועה שגרמה לי להבין שהבחורה הזאת היא הרבה יותר מסצנת שירותים סתם. היא אהבה גם את הקטע שהרכבתי את המכסה שנפל ממושב האסלה וניקיתי אותו עם החולצה הזנוחה שלי לפני שהחוויתי לה שתשב עליו, זה היה חמוד, היא אמרה, וזה הכי הרבה שתשמעי ממני עכשיו, היא סיכמה. ישבנו בבר כלשהו כשנפגשנו פעם שנייה, ולא הבנתי איזו סיבה טובה יש, שלא להגיד כבר הכל. אבל כבר שקעתי בשלולית חרמנות סמיכה כזאת. ישבתי לידה והחזקתי לה את היד ושיחקתי לה באצבעות במעין מתח מיני בלתי נסבל כמעט, וכשהיא התחילה לנשק אותי עצרתי אותה ואמרתי לה שאני נמשכת אליה בטירוף, ממש, וכשהיא אמרה שכן, גם היא, זה לא הספיק לי ושאלתי מאחד עד חמש - כמה? והיא אמרה שלוש וחצי.

שלוש וחצי. ואל תיתקעי על זה. היא צחקה והוסיפה, כשהתחלתי לגמגם. וקמה להביא לעצמה עוד בירה.

וכשהיא חזרה, שאלתי אותה אם זה שלוש וחצי כי היא אריסטוקרטית קרה, או שלוש וחצי כי זה באמת ככה. והיא צחקה ואישרה שהראשון. אז גמגמתי שוב כי זה לא הספיק לי, בחוסר אונים כבר, והיא צחקה. אמרתי לה שהיא בעיניי אריסטוקרטית קרה דקה אחרי שהיא נכנסה לבר והתיישבה לידי. ולחברים שלי אמרתי יום קודם שזה לא משנה לי שהיא ככה, כי אני אשבור אותה. אבל כן נתקעתי על השלוש וחצי הזה. עד עכשיו למרבה הזוועה. וגם לא הייתי קרובה אפילו, לשבור אותה. רבע שעה אחרי שהיא התיישבה לידי וניסתה להגן על עצמה, שהיא לא קרה, אלא מופנמת, והעידה שאומרים על הפינים שקשה להגיע אליהם, אבל אם הצלחת להכיר אחד מקרוב באמת, הוא כבר יישאר חבר שלך לנצח. היא אמרה את זה, וכשהיא אמרה, היא בהתה קדימה במעין מבט אפור שהיה בו משהו לא משל כאן מהשיחה הזאת, ואז התאהבתי בה.

תקשיבי, אמרתי, זהו אישרתי אותך, את יכולה להרגיש חופשי ואת לא צריכה להרשים אותי באמת, אני כבר מחבבת אותך ממש. אמרתי משהו כזה.

אם היא הייתה שואלת, הייתי אומרת לה שהחלק שהכי אהבתי בסצנת השירותים היה החור של התחת שלה, החור של הכוס גם, אבל החור של התחת, אלוהים, איזה פאר. והקטע אחרי שכבר הושבתי אותה על המושב של האסלה, אחרי שניקיתי אותו, והתרוממתי מבין הרגליים שלה לעבר הפנים שלה ואמרתי במתיקות, היי, והיא פקחה חריץ בעיניים שלה הסהרוריות, ואמרתי, סלאפ מי, והיא המהמה אותי בסטירת-על בלחי, מיד, ובלי להתבלבל, ואם היה לי עוד ספק, שהיא לא בחורה של פעם אחת בשירותים, אז כשחזרתי לנשום בתום השוק, ירדתי חזרה למטה, והיא תפסה לי את השיער וככה גן עדן נראה.

קרחון פיני. והיא בת עשרים וחמש, היא קטנה ממני בשנתיים. היה לי מין בחיים האלה, ואני מכירה אלוהים שהוא על פי רוב קמצן וצר עין, ויש מין ויש מין. אז איפה חיית ואיזה חיים היו לך, שאת מוותרת על כזאת איכות. או איפה אני חייתי ואיזה חיים היו לי בעצמי. מנגד.

כששאלתי אותה היא אמרה שהיא גמרה פעמיים, עכשיו ולפני איזה עשר דקות, וחשבתי שהיא כנראה מהבנות שפשוט גומרות לעצמן בלי שאפשר לשים לב, ומעניין אם זה מאיפוק או כי זה פשוט קורה איתן ככה, וחייכתי לעצמי בזימה על כל הדברים שיהיה אפשר להפיק ממנה בעתיד, ואיזו חברה שלה התחילה לקרוא בשם שלה ברחבי השירותים, ואמרתי לה שזה בסדר, שתלך, והיא אמרה שהיא רוצה שאני אגמור גם, אבל ראיתי שהיא לחוצה וידעתי שאני רוצה לראות אותה שוב ופטרתי את זה בלוקח לי ים זמן ואני צריכה להיות מושפלת ממש, וחשבתי שהיא לא שמעה את זה אפילו, אבל כשנפגשנו אחר כך היא הזכירה את זה, כדי לשאול אותי אם שמעתי על בדס"מ, ונחש רך וחשמלי וחמים התפתל לי בבטן בחמדה. אולי דיברתי מהר מידי, הרבה מידי, אולי התלהבתי מידי.

אם אני מתפשטת ומסתכלת במראה, אני הכי לא שלוש וחצי שאפשר להיות אי פעם. אני גם עושה את זה כמובן, את אומדן המראה זה, כבר שבועיים אחרי, בגיחוך מה וברצינות יתר. וחוץ מזה, מי בכלל אומר את זה, במיוחד אם זה מה שהוא חושב, לא?

החבר הסודני ההומו שהוא לא הומו שהכרתי קודם באותו לילה אמר שאני מפגרת לגמרי שלא גמרתי גם. והוא גם לקח לי את היד להריח לי את האצבעות וכשאמרתי לו שלא השתמשתי בהן בכלל הוא ביקש להריח לי את הלשון. הוא גם אמר שאני מפגרת לגמרי שאני חושבת שאני אראה אותה שוב.

וואייק אפ סיסטר, הוא אמר בקול הומואי מאנפף תיאטרלי שאני ממש מחבבת אצלו, איט איז פאקינג ברלין היר.

אז כמה דקות אחרי סצנת השירותים, כבר התמהמהנו בדרך לצאת מהמועדון הטיפשי הזה שעמד ללכת לישון, והיא עמדה שם עם כמה חברות מטושטשות, וחשבתי שאולי הוא צודק. אולי באמת לא הספקתי לקלוט את הקטע, בשבוע והיומיים האלה שאני כאן, והאנשים שפה הם כאלה, שיש להם אפילו קטע גאוני שכזה איזה לילה בשירותים, ואחר כך הם פשוט מתעלים על זה ומוצצים לטאה או עושים משהו דפוק עוד יותר. ואז קלטתי שאני סתם מפחדת. אז התנערתי, ולקחתי אותה ואמרתי לה שאני סקרנית, אם היא לא מבקשת להחליף איתי טלפון כי היא נבוכה לבקש, או כי היא חושבת לעצמה שאולי היא כבר תראה אותי איכשהו איפשהו ולא ממש אכפת לה באמת. חשבתי שאני אראה אותך כבר, היא מלמלה. דקירת עלבון לחזה. איי. זה בסדר, זה קול, צחקתי, אוקי, אז לא משנה, אמרתי. וחשבתי אלוהים ישמור. והלכתי להישען על משהו מוצק. וחיכיתי לסודני להגיד לו שהוא צודק. ואז היא באה, ודחפה לי פתק עם מספר טלפון ליד במעין זריזות נבוכה. ואני אפילו זוכרת במעורפל שהספקנו להתבדח על זה שאני אשתדל להשתמש בזה, או לא אשתמש בזה. יעני, בואו נכין את הקרקע כדי שרק לא ניפגע אם בסוף אני לא אתקשר, או משהו כזה. קרחון פיני מתגונן. אז שלחתי לה הודעה שעתיים אחרי.

בכלל בכלל לא התכוונתי להתאהב. לא בשביל זה באתי. אבל בימים שאחרי קלטתי שאני מאוננת עליה רק, ואפילו לא דברים סוטים במיוחד הספיקו, וקלטתי שאני נהנית לחשוב עליה לפני שאני נרדמת, והסודני צחק עלי, בדרך הביתה כשבהיתי קצת במספר עם השם שלה מעליו.

אבל באמת שיש מין ויש מין. אז אחרי שפגשתי אותה שוב כעבור כמה ימים, וקלטתי שבשביל מין היא מדהימה, אבל אני די מתאהבת בה כנראה באיזה קטע לא מאוד צפוי ופלאי ומרגיז. אבל לא כיוונתי שנלך אליה הביתה כשהשתכרנו בבר כי פחדתי והייתי לחוצה אימים, והיא אמרה שהיא עייפה ותכלס, הרי אם היא הייתה רוצה, אז הייתי באה אליה כאילו אין דבר פשוט מזה.

אז הלכתי במקום זה לסודני שהוא גם היחיד באזור שהיה ער והייתי חייבת פנים ידידותיות, והוא אמר שאני מפגרת לגמרי שלא התעקשתי לבוא אליה הביתה והזדיינתי איתה. וראינו ביוטיוב סרטים אמריקאים רומנטיים חסרי שם ודביקים להחריד עם כותרות בערבית כמו "הסרט הרומנטי ביותר 2016", שהוא בחר ושהוא תכלס גם ראה לפני שהגעתי, ועל הזין שלי הוא לא הומו. לפני שנרדמתי על הספה חשבתי, שאיך בכלל מזדיינים עם מישהו שנתן לך שלוש וחצי. ומאיפה אני אמורה להקריץ עכשיו אומץ מיני. ושמרוב שהיא מתגוננת צמחו לה כבר קוצים, ושזה יהיה די חמוד אם אני אקרא לה ספייקי. ושנאתי את זה שהיא בחרה להוריד לי את הביטחון העצמי. ותהיתי אם לנסות לקרוא לה ספייקי כאילו המצאתי את זה תוך כדי שיחה בקטע ספונטני, או כבר להתוודות שהמצאתי את זה בזמני הפנוי ושאם היא מסכימה אני אקרא לה ככה כי זה חמוד בעיניי. וחשבתי שכנראה שיש לי הרבה פחות ביטחון ממה שרציתי לחשוב, אם עד כדי כך אני מתערערת, רק בגלל שהיא לא הכי מתלהבת ממני. וכבר היה לי ברור שעד כמה שבא לי להחזיר לה ולרשוף עליה קצת מרירות, אני לא אעשה את זה, אלא אני פשוט אישאר בכל מצב, עד הסוף המר. לא חשבתי שכל כך מהר אני לא אתאפק ואשלח לה הודעת מתאבדים והיא תגיד לי שחלאס, זה אינטנסיבי לה מידי. למען הדיוק קבענו להיפגש עוד פעם אחר כך, אבל היא, זאת אומרת אני - מה זה משנה דיוק כבר. תפצי אותי, ברלין.