לפחות אני אתחיל דרמטי: אין לי כוח לחיות. כל תזוזה משקל. וחיבה פסיכית לעולם מסתלסלת בירכתי המוח בכבדות, משועשעת. כל מחשבה משקל. השתפכתי על דלת ביתך. לא השתפכתי כי לא היה מושא להשתפכות ולא כתובת ולא דלת. יצאתי בלילה והתמזמזתי עם שני אנשים שפגשתי שם בשירותים. לא תיכננתי את זה וכמעט שהלכתי איתם הביתה. הייתי הולכת, אם לא הייתי קצת חולה ובעיקר אם הבחורה לא הייתה צריכה לעבוד. למזלי לא הלכתי, כי זה היה שובר את הביקור בארץ עם מי שמחכה לי שם. זה לא הטיפוס שהייתי רוצה להיות, אבל לא חשבתי על זה באותו רגע.
הקטמין עלה בפעם המיליון והבחור משך אותי איתם לתא. Cell, הוא צחק עלי שאמרתי, כי בעברית זה אולי עובד אבל הוא נאייטב ספיקר מקנדה או כל דבר טיפשי אחר שאפשר לדבר עליו. הייתה על הדלת כרזה. (כרזה, האה) ציור של באטמן. מה אתם חושבים על באטמן? היא שאלה, כי כבר עמדנו שם במסדרון עד שהם ייכנסו לעשות את הסמים שלהם, או עד שאלוהים ירד וייתן משמעות לרגע ולחיים בכללי. הקטמין עלה בפעם המיליון וסתם עמדתי איתם במקום לחפש צרות במקום אחר. באטמן אפל ואדיר, אמרתי, ואפילו העזתי להרגיש גאה במוח שלי המעניין, כשהיא אמרה שספיידרמן יותר מגניב, מה שברור שלא נכון. ספיידרמן סתם חנון ובאטמן באמת אפל. ויכול להיות שקיבלתי את הרושם המוטעה שהמוח שלי אדיר רק בזכות הגוף שאותו מוח מתפעל, שהוא זה מביניהם שתמיד גורף את ההערכה. אבל השיער שלי מלבין לאט ובעוד כמה שנים אני כבר אגלה.
לא רוצה לבוא איתכם, אתם והסמים המגעילים שלכם, אמרתי וצחקתי על עצמי שסיימתי להגיד את המשפט בעודי איתם בתוך התא. אז באטמן... אמרתי, והשיחה עליו המשיכה לדאבוני. זו הייתה אמורה להיות בדיחה. חכו, אתם תרצו לראות לי את השדיים? שיניתי נושא, כי היה ברור שהתשובה היא כן, והבחורה נטשה את ספיידרמן באמצע הטיעון החוצב והתחילה לנשק אותי בשיכרות. התחמקתי. לא יכולה להתנשק, אני על קטמין, הגוף שלי מאולחש, אני לא מרגישה את זה, הסברתי ללא מאוד הואיל. זה גם היה נכון במידה, וגם לא התחשק לי נשיקות שיכורות באותו רגע. הרמתי את החולצה והם נישקו אותי בשדיים שניהם. שיכורים על קוק שמונע מהם להכיר עד כמה שהם שיכורים. באיזה מקום בפנים הצחיקו אותי המעברים החדים בין הרגעים. ובאיזשהו מקום בפנים כן הרגשתי את זה. שקורה מין. על פני שטח כלשהו ששולח לי אותות גופניים שלא בהכרח מסעירים את עולמי אלא יותר כמו מונחים על שולחני לעיון. החרמנות היא מעין התעניינות צמיגה. המוח הוא קופסא שחורה אי שם בקרקעית ים. ומעל פני המים קורים דברים וניתן להכיר בהם במעין סרבול מסויים. בקרקעית יש הד עמום וחיים איטיים ומנותקים מתרחשים שם, עם מחשבות איטיות ומנותקות של מצולות ים. להתחרמן על קטמין זאת חוויה משונה שאולי שווה שמישהו רהוט ממני יכתוב עליה. הוא ישב על השירותים ומשך אותי לשבת עליו, וממעמקי הים האדירים יכולתי בכל זאת להעריך את הנהדרות שבלהיכרך באחיזה גברית שטופת זימה, בזמן שאני יכולה לעשות כאוות נפשי המסוממת בבחורה מולי, שגם התבררה להיות בעלת גוף סקסי למדי משהעברתי עליו את הידיים המאולחשות שלי, וגם החזה שלה מצא חן בעיני. תזוזה שמנונית ומקורטעת בקופסא השחורה שלי שבקרקעית הים.
מן הסתם שמשהו בהתלהבות הבריאה והכנה שאיתה גדלתי לגבי מין, הוכפת למשהו קצת שונה וכנראה שקצת מפלצתי. קודר ואפל קצת כמו באטמן.
למה רק לגבי מין? אולי לגבי הכל בכלל. אבל נראה לי שאני בדרך הנכונה למות ביום מן הימים כמו כולם. האמת שלמרבה המבוכה הגעתי ללכתוב היום כי אני חצי חולה ובמצב רוח קודר למדי, והתחשק לי להתפלסף קצת על דברים עמוקים וראויים, אבל מה יכול להיות יותר מושך מלכתוב על התמזמזות שירותים קטנה מאתמול. המצאתי בדיחה מקודם. מה קורה אחרי הציניות? מתים. אני לא בטוחה שזה מצחיק. לא בגלל שבא לי לשחק אותה רצינית, אלא כי זה פשוט לא בטוח כזה מצחיק.
