לפעמים, את רואה דברים שלא היית אמורה
לראות...
האסון במירון, טלטל אותי
האסון הזה ייבש לי את הגרון
לראות ילד בן 9 צועק לשוטר מתחנן על נפשו
והשוטר.. מתעלם כאילו היה אוויר
(אין פה הסתה נגד שוטרים,לא הייתי רוצה להיות במקומו)
לראות את הילד באיזשהו שלב מאבד הכרה
איך הוא נמחץ לתוך הגדר ברזל...
ולהבין שזהו...
אני אדם פוסט טראומה, ללא ספק זה ייחרט לי בזכרון
לראות ילד בגיל של הבן הקטן שלי
ילד בן 4 קורא קדיש..על אביו המת...
לשמוע על ילד בן 13 שנעדר,
שאבא שלו רומז שהוא מיוחד
שהוא נראה מיוחד
אני עם 2 מיוחדים,מזהה את הקודים
מזהה את המראה המיוחד..
שהאבא חושב שהילד בהתקף טראומתי וברח לאיזו פינה...להירגע
ובסוף לגלות שהילד כל הזמן הזה שנעדר היה בתוך מקרר באבו כביר ללא זהות, ללא שם..
שובר את הלב.
אסון כבד,
אחד החובשים מספר
שהוא עטף ילד... ובזמן הזה הוא קיבל שיחה נכנסת מאמא שלו שחיפשה אותו...
אני לא שופטת,לא רומזת
לא כלום בחיי, הפעם אין פה שנאה
אין ציניות ואין ביצ'יות
יושבת בחדר,אחרי מקלחת
מדממת מבכי מנסה להרגיע
יש לי ילדים שלא אמורים לראות אותי
ככה..
מתכננים לנסוע לבריכה או לים עוד לא הוחלט
אני לא אהנה,המראות יהיו בראש שלי
המחשבות ירוצו
הנחמה...שאלה רק 45 איש
ולא 80 אלף...
או 40 אלף...
אתכם הסליחה, זו הנחמה..הקשה והנוראית.
צלקת... צלקת...כואבת מדממת בוערת
טירוף..
אני כותבת, לא מצליחה להוציא מילה
בנושא...מילה,פיזית מדוברת
לא מצליחה,שותקת.
מפנימה,את הצער את האבל...
נשרפת...