ושוב ערה
השעה 05:12
הפעם התעוררתי ב2 וחצי
חח בכל פעם ופעם אני חושבת לעצמי כמה אי אפשר לישון...
כן כבר חוויתי מקרים שבהם לא ישנתי 3 או 4 ימים 4 זה השיא.
ואז אחרכך אני נשפכת לשעתיים וזהו כאילו ישנתי 12 שעות
ממש לא מובן לי למה אני קמה בשעות האלה ולא נרדמת חזרה
אולי זה חרדה, או מחשבות שצצות מתוך שינה
או...סתם הבעיה שזה כבר על בסיס קבוע
אני מחכה לחזור לבית שלי, טוב לא לישון במיטה
אם כי בממד אבל עדיין,
גם זו הפינה שלי
הבית קורא לי אני מרגישה אותו
הנפש שלי קוראת לבית
אני משתגעת פה
תל אביב זה..עולם אחר
זה חיים אחרים על רמה
ושבעתי ממנה לאחר חודש
(לו יכולתי להישאר פה יותר,הייתי נשארת למען האמת)
אבל אני כבר לא יכולה
עוד מעט חנוכה, והבנתי שאת חג החנוכה אחגוג בתוך ביתי כמו כל חג
רק בצל הרקטות, ובלילות במיטת הממד עם ילדיי
הלוואי שיקרה נס חנוכה
נס גדול שיהיה פה...
חח איך לפעמים אני חושבת כמו ילדה...
ילדה קטנה ותמימה, יש בזה משהו מקל...
בתקופה כזו לא פשוטה נפשית פיזית כלכלית מינית מנטאלית
הכל...
לפעמים כדאי לחזור לילד שבך.
לילד הזה שלא היו לו דאגות,רק מה עם הסדרה שאני מחכה לה
או אם החבר יבוא לבית הספר היום?
או -שיט צריך מערכת...
מורה מעצבנת...וכו וכו
ואולי בגלל כל המחשבות האלה אני לא ישנה?
אולי בגלל הטראומות שאני חווה
שאני סופגת את כל החרדות של הילדים והכלבים שלי?
"אמא גיבורה...אמא? אמא לא מפחדת מכלום היא יודעת דקה לפני שמתחילה אזעקה אפילו 2 דקות,
אמא שלי לא מפחדת צוחקת לרקטות ולערבים בפנים .. "
לו רק ידעתם ילדים קטנים ותמימים
כמה שפחדתי,שנפלה לנו רקטה ממול לבית ושחצתה אותנו רקטה ממש חצתה
אני זוכרת את החום שלה ואת המהירות והשריקה ואיך היא פגעה מאחורי בית הספר שלכם... כן פגיעה ישירה ברכב
OMG ראיתי מקרים שרואים רק בטלויזיה
איך הרכב התפצלח ל2 ועוד עשרות רכבים ניזוקו
ואם היית יודעת ילדה יפה שלי
שעד היום אני חולמת ושומעת את האזעקה של אותו יום שישי
שצחקנו ולשניה לשבריר שניה שכחנו מכל הצרות וסיפרת לי איך את נהנת
וכמה טוב לך עכשיו, אז.
ופתאום כמו שרכב עושה תאונה קטלנית באה האזעקה וואו כלכך חזקה היא הייתה ואיך נבהלת וחזרנו למציאות שלנו
ואיך הגבת בצורה קשה מאד
ואני מבינה,ובצדק
ואיך ברחנו ,כן אני זוכרת
אני את הכלבים אחים ואבא שלך
לא מצאנו את עצמנו בסוף התפצלנו כי היה כזה קשה.. למצוא מחסה
בסוף מצאנו, והבום.... אני זוכרת את הבום ואת זה שנפל לנו כמה רחובות מאיתנו
כן,זוכרת חולמת שומעת את הבכי שלך את הפאניקה שלך
אפילו בשומר החומות לא היית ככה
בשום צורה לא ראיתי אותך ככה
יפתי.
ועד שנגמר אה.. וואי לקח נצח אני לא אשכח את זה
חחח עד שהצלחתי לשכנע אותך בואי נעלה לאוטובוס נעוף הביתה (האוטו היה באשקלון, זה היה בימים הראשונים.. חילצו אותנו תחת ירי.. רקטות מעלינו ואנחנו בורחים)
בסוף תפסה אותנו עוד אחת בדרך הביתה באוטובוס
ואיך פתאוםםםם הצמחתי כנפיים עם כל המשקל שלי איכשהו זינקתי עם אחים שלך והכלבים אל תוך מדרגות
והשכבתי אתכם על הריצפה אני זוכרת את הצרחות שלך.. אני גם זוכרת שלא הצלחתי לישון כמה ימים אחרי
אז כן, אמא גיבורה
אבל לא באמת....
אמרה לי חברה טובה
שיש ילדים זה אחרת,וזה נכון
כי פעם...כשהייתי ילדה
לא פחדתי מכלום,כמעט....
כמעט...
