כמה אני מעופפת ...
כשעברתי לאשקלון
הבטחתי לחברה אחת ויחידה שאבוא עד רמלה לבקרה.
כי ראשלצ ורמלה זה כלום, ואשקלון ורמלה זה טיפה יותר
אבל עברנו דירה
והיה חופש גדול
וחגים
ובעודנו מנסים להתאקלם
לעיר החדשה
פרצה מלחמת חרבות ברזל
ושבועיים לפני היא הלכה לבית עולמה
לא הלכתי ללוויה
לא כי אני זבל של חברה
כי לא יכולתי.
הצטערתי על מותה הפתאומי
התאבלתי אבל כנראה שלא מספיק
החיים הסיטו את המחשבה למקום אחר
ואז בום מלחמה
הכל קרה כלכך מהר....
ושכחתי.
שכחתי שהיא מתה.
והיום לתומי אני אומרת למשה
בוא נלך למזרובה דה מזל (ככה הייתי קוראת לה כמה אהבתי אותה,
ואני מאהבה אליי הכינויים שלי זה זונה כלבה זבל, רמלה.)
וקיבלתי באמת בהמון אהבה
כמה זמן לא דיברנו ולא ראיתי אותה
הוא מסתכל עליי
חצי מחוייך חצי רציני
אומר לי
הלן באמא שלך אמרת את זה?
התכוונת לבית עלמין?
מביטה בו בהלם טוטאלי
ואני חנוקה
זוכרים? לא בוכה
נושמת בולעת כמו כלבה טובה
טוב אוקיי זה מגיע לי.
ילדים יאללה הולכים...
איזה תחושה של זין.
איך יכולתי לשכוח...
אבל חיוכים? בשפע.
