נכון שכמה מהעבר חזרו לקשר
אין לי בעיה עם זה
אני חיה באמונה שכל אחד יש לו את החיים שלו
וכמו שאני יכולה להעלם לתקופה, גם הם
(לא ששנינו מחוייבים אחד לשניה כמובן כי זה לא מתקבל על הדעת.)
ואני אף פעם לא סוגרת דלתות,גם אם יש פרידה תמיד ישאר פתח, בלי שנאה
(תלוי מי! ולמה!)
אז בסדר, יש חיים.
אבל נגיד..
מה עכשיו שוב לחזור לקשר?
מחייב?
יש לי כוח? סבלנות?
יכולה לשבת איתו לדבר
צחוקים
אבל האם באמת?
וגם מחוייבות...? אני באמת רוצה/צריכה את זה עכשיו?
לפני זמן התבכיינתי שאין לי רגש לתת
טוב רגשות ואני זה לא בדיוק..
מצד שני...אולי נפתיע?
אופתע? לשם שינוי...
לא זוכרת מתי באמת היה לי משהו
אמיתי ורציני ...
היה משהו..
החיים ממשיכים
ואולי סתם כביתי?
מצד אחד זה לא הוגן כלפי עצמי
מצד שני.. מה? שוב להתחיל קשר?
מצד אחד אני יודעת שאני צריכה את זה
לעצמי לנפשי
מצד שני? למה בעצם?
זיונים בשפע אפשר למצוא לא?
סתם תהיות של בוקר..
