אתמול, מנגל,חברים
חברות הילדים וכמה חברים שלהם
היה האמת ממש טוב
מדברת עם חברה בזמן שאני במטבח
מכינה את הבשרים
שותה תוך כדי
יין לבן
מוזיקה אנשים באוויר אוכלים נהנים
משה נהנה המון
ואני מסתכלת עליו מהצד
ומחייכת לי
הגיע הזמן,
שנה קשה מאד מאד קשה עוברת עליו.
על כולם
מוציאה בירות בתוך שמפניירה
מלאה בקרח
יושבים מנשנשים אוכלים
הילדים הולכים חוזרים משתוללים
אוכלים
חברות איתי שותות צחוקים
סביבות 2 הלכו,סגרנו לילה
והיא נשארה
ואני בראש טוב
כיף לי קצת..
סיגריה
עוד כוס ועוד סיגריה
מוקדם יותר ראתה אותי
מקשיבה להודעה
ומחייכת שכמעט נקרע לי הפה מהחיוך
אז היא אמרה
נו.
לא עניתי
הסתכלתי עליה
קרצה לי
וזו הפעם הראשונה בכל 22 שנות החברות הזו שהיא גרמה לי להסמיק
בדרך לא דרך.
עושה לה כמו הנהון עם הראש
ועיניים.
ואז היא ואני לבד.
ושאלה על הסכסוך הגדול
שעוד קיים
ואז שאלה על
×#&3&₪÷
ואמרתי לה תגידי הבשר היה בסדר?
ומה שהכנתי?
היא הבינה
לשם שינוי.
ואז דיברנו על עסק שהייתי אמורה לפתוח
אבל אז היה משבר
ממש גדול שהכל בוטל/הוקפא.
אבל העיקר יש כרטיסי ביקור עסקיים ומגנטים
האמת הרמתי 3 אירועים
אבל לא באמת,זה כלום..
ומאז אני חושבת על זה..
חושבת לעצמי שאני בדרום אמנם
ובמיוחד במצב של היום
כמה כיף לשמח ילדים קטנטנים
אבל האם אני מוכנה לזה?
נפשית? פיזית?
חושבת בנוסף
מצד שני, שזה תעסוקה
אני יודעת אני חייבת לצאת כבר לעולם
לצאת אל הים
אל החצרות פה
הטראומה נתקעה בי חזק
סתם נו חפירות לילה
לא נרדמת.
בא לי כרבול..😴☺️
