לפעמים געגוע
זה.. מכשיל זה צורב צורם שורף
לא יודעת נו
אני לא בנאדם שמתגעגע המון
אבל שיש בי את המעט הזה..
איכשהו, זה מגיע לאנשים
שבתוכם כן אכפת להם
וגם הם אלייך (בהשערה..)
אבל מבחוץ? קור כלבים.
"אדישות וחוסר הבנה,וחוסר רצון להגיב/להביע גם.."
ולפעמים זה מקשה
אבל רק שזה על הכתב.
תמיד קשה יותר בכתב לא?
כי רוב הדברים שנכתבים הם אמיתיים במידה מסויימת (גם אם זה לאותו רגע)
והאמת גם פוגעניים במידה.
וזה בסדר,אם זה מה שמרגיש אז זה מה שמרגיש
גם לאותו רגע
אבל,כשאת הלוחמת ונלחמת לבד,
זה כמו לרוץ לבד, אין כלכך תחרות
את לבד על המסלול...
אין קהל,ואין מתחרה
את לבדך.
גם בריצה וגם ב.."מערכה.."
והאם זה בלתי הפיך?
או שיש סיכוי לשינוי?
או שאין.
ואז את בשקט, כי כלום לא מובן
ואין הרבה מה לומר..
חוץ מגעגוע,ששורף וחובט
כפי שאת נחבטת...
פעם אחר פעם
ואומרת תודה..
ו..הולכת פשוט לישון
כי אין כוח להתמודד,מול ה..
ולמה אני כותבת פה?
אולי קל יותר, משם?
מחשבות של שישי.
ושבת.
ואמן שכבר תיפתח המלחמה המזדיינת הזו
שמשהו יסיח את דעתי
מתאים לי כמה ימים בממד
בלי לצאת
ובומים ברקע
משהו שיפרק את הנשמה ..ואת הלב
ויתאפס
ויזדיין כבר.
וזהו
