4.
בבוקר המחרת הכל נראה שונה. כששטפה עצמה בבוקר, לפני העבודה ואחרי לילה קדחתני של אוננות היא קינאה באלו שאצלם הבקרים לא נראים כל-כך שונה מהלילות שלפניהם; קינאה בהם באותה המידה בה, בפעמים אחרות, ריחמה עליהם. היא נאנחה אל מול הראי ושוב, בפעם המי-יודע-כמה, התגברה על הצורך הנוראי לשבור אותו במכה אחת מכוונת היטב. אולי פעם היא עוד תעשה את זה, תראה את פניה דרך הזכוכית השבורה והיד המגואלת בדם. אבל כשניסתה להכניס אותו בראשה למגירה של "עוד גבר שעשיתי", כפי שהייתה עושה בכל אחד מהבקרים הללו (במקום לשבור את הראי; זה בהחלט היה פתרון עדיף), מצאה כי הפעם זה קשה יותר. היא עברה לחדר השינה, התפשטה לחלוטין ונעמדה אל מול הראי הגדול, בוחנת את גופה. פס רחב עטף את צווארה בחינניות ולא השאיר מקום לטעות: זה היה אמיתי. היא נתנה לגבר זר, כמעט לחלוטין, לחנוק אותה. והחלק הגרוע באמת היה שלא הצליחה להזכר ולו בפעם אחת בה חשבה לומר אתמול את מילת הבטחון שלה. הפחד שאמור היה למלא את ליבה בלילה החל רק עכשיו לחלחל. היא ניסתה לחשוב איך זה קרה, איך הצליחה להיות מטומטמת כל-כך.
היד שלו.
גם בזיכרון הזה לא היה דופי והוא היה אמיתי אפילו יותר מהנחש האדמדם שחבק את צווארה. היד שלו על האגן שלה, היד שלו מושכת בשיערה לאחור, היד שלו מלטפת אותה ואז סוטרת לה ואז שוב מלטפת, רכה ועדינה במידה בה היתה לפני רגע קשוחה, אלימה כמעט. היא הורידה את ידה שלה באיטיות אל עבר אגנה, אל עבר גבעת ונוס שלה, ולחצה – מנסה לחקות את תנועתו מאתמול ומדמיינת את ידו במקום ידה. לוחצת, היא הרגישה את עצמה מתחילה להרטיב שוב. זו היתה, כמובן, רטיבות מסוג שונה לחלוטין מזו של אתמול. רטיבות מרוחקת, כזו שידעה שהיא שם רק כי הרגישה אותה מבחוץ, על פנים ירכיה, ולא מתוכה כמו אתמול. כפי ששאל אותה אתמול שאלה את עצמה היא גם היום: זו הרטיבות שלך? היא נאלצה לענות, גם הפעם, בחיוב. לכשסיימה לאונן, בלי לגמור הפעם, גילתה שגם הרטיבות שעל פניה היא שלה. אחר-כך נתנה לדמעות להישטף במים החמים של המקלחת, נהנית מהרטיבות הזו שאינה שלה הפעם. היא לא הצליחה להפסיק לחשוב עליו.
לפני 17 שנים. 8 בנובמבר 2007 בשעה 22:53
