לפני 14 שנים. 31 ביולי 2010 בשעה 18:21
פתאום שמתי לב שהסיפור הזה, בצורתו הנוכחית, מעולם לא פורסם כאן בבלוג.
גם כשהיה פעם בפורום רק מעטים אהבו אותו; אני חושב שאני בהחלט יכול להבין למה.
אבל זו עדיין לא סיבה מספיק טובה בכדי לא לתת לו את המקום הראוי לו, ובייחוד שאני אישית מחבב אותו מאד.
אז הנה הוא, פור דה רקורד. סיפור על מחירה של יהירות ועל התמסרות שהיא אולי אמיתית מדי בכדי שתתקיים במציאות.
All In
היא עמדה לידו ולא הצליחה לדמיין מה יקרה בשנייה שאחרי שתיפתח הדלת.
וכאילו כבר עבר נצח מאז הקיש האיש שלה - האיש שהייתה שלו - על דלת העץ ובמו ידיו כמו שיסף את גרונה. האיש שאהבה עמד לעשות את הדבר האחד שהיה מבחינתה בלתי אפשרי: בעוד מספר שניות, ידעה, תיפתח לפניה הדלת לגיהנום והשטן בכבודו ובעצמו יזמין אותה להכנס. היא תיאלץ לקבל את הזמנתו בראש מורכן, ותחושת האובדן וחוסר האונים ניכרו בה היטב. היא הרגישה, פיסית, את חייה אוזלים מבין ידיה ואת הסומק הטבעי נעלם מהלחיים עם כל פעימה של הלב.
ארבע נקישות הוא הקיש על דלת העץ הפשוטה, ארבע נקישות מהירות והחלטיות, כאלו שלא ישאירו זמן לחרטות. ככה היה האיש שלה: ברגע שנתקבלה ההחלטה בליבו, לא היה כוח בעולם שיזיז אותו ממנה. והיא אהבה אותו כל-כך, יותר משאהבה מישהו אי-פעם. יותר משחשבה שניתן בכלל לאהוב. היא גם ידעה היטב כמה אהבתו אליה גדולה ואמיתית וכנה, בדיוק כמו זו שלה. ועכשיו, בגלל אותה אהבה בדיוק ובגלל אותה התמסרות מוחלטת שאין בה פגם, היה ראשה מונח על הגליוטינה שלו. והוא משך בחבל, כבר לפני ארבע נקישות שנראו כנצח. היא יכלה לראות את הלהב האלכסוני משתחרר, מחליק ומאיים לשסף ביסודיות, רק בעוד כמה שניות, את צווארה הארוך. היא יכלה לדמיין את ראשה מתגלגל על הרצפה, את עיניה נקרעות לרווחה ואת מבטה הדומם נתלה בתליין האהוב שלה, המחזיר לה מבט קפוא. זו אפילו לא הייתה הקרבה עצמית; זו הייתה לא פחות מהתאבדות והיא הייתה של שניהם באותה המידה. אבל היא הייתה שייכת לו ושניהם ידעו היטב את משמעות העובדה הקיצונית הזו, עובדה בלתי ניתנת לערעור. היא תמיד ידעה שיגיע הזמן לשלם את מחיר האושר, הרי לאיש אסור עד-כדי-כך, אבל היא מעולם לא האמינה שהשייכות הזו תהיה הסיבה שבגללה יאבדו זה את זו.
~
היה משהו בתחילתו של אותו ערב, אי-אז לפני מה שנראה עכשיו כמו עידן אחר, שהיה קצת שונה. כאילו העולם עצמו ניסה להתנגד למה שעמד לקרות שעות ספורות אחרי שהתעורר משנת הצהריים שלו והתארגן לצאת מהבית. הוא, כמובן, לא האמין בשטויות כאלו וסילק ממחשבותיו את התחושה מבשרת הרעות שהייתה באויר. ובכלל – הוא כבר התחייב להגיע למשחק ואי-אפשר לבטל עכשיו. אלו לא אנשים שאפשר לבטל להם ברגע האחרון ולא משנה כמה ביקשה שלא ילך הפעם, רק הפעם, כמה התחננה שיישאר איתה בבית.
רק הפעם.
ובכל זאת, ובניגוד לתחושה שליוותה את תחילת הערב, המשחק דווקא התנהל מצויין. האדרנלין - כטיבו של אותו סם - פשט בו תחושת אופוריה ככל שנערמו הז'יטונים לערימה קטנה בצד הנכון של השולחן. הוא הבטיח לה פעם שיקח אותה לראות את אירופה – היא רצתה לראות את ונציה לפני שתשקע - והנה הוא עומד להרוויח בשבילה את הטיול הזה, ובגדול. הוא חסך כבר כמעט את מלוא הסכום לטיול ארוך ואיכותי ומפנק וכבר ראה בעיני רוחו איך יפתיע אותה עם זוג כרטיסים במחלקה הראשונה ואיך היא תיפול על צווארו, מנשקת אותו בשפתיה המתוקות ובהבעת התודה המושלמת שלה, שהייתה הדבר היפה והחושני ביותר שראה מעולם. הקלפים כאילו שיחקו בשבילו; הוא בקושי צריך היה להתאמץ. יש ימים כאלו, בהם הכל מתנהל לטובתך, וזה היה אחד כזה: כל חושיו היו חדים והוא קלט כל ניואנס של השחקנים האחרים בשולחן. הוא ידע עוד לפניהם מה יעשו. הסכומים על השולחן היו גבוהים ולקראת סוף הערב הם כבר הפכו לגבוהים מאד. ואז הם טיפסו עוד קצת.
והנה, כשהכל עמד כבר להסגר, הוא עשה שגיאה. קשה להסביר, למי שלא חווה אותה, את אופוריית הניצחון ואת תחושת המובן-מאליו שבמזל המשחק לטובתך. הוא פשוט ידע שהוא הולך לנצח גם את היד הזו והקלפים בידו איששו את ההרגשה. זו לא הייתה יד מושלמת - היא הייתה רק טובה מאד - אבל אלילת המזל היתה למרגלותיו כל הערב.
בעוד רגע הוא עמד לגלות שהיא, ללא ספק, הגרועה והבוגדנית שבנשים.
נותר רק יריב אחד אמיתי בשולחן: שחקן ממושקף, זהיר ומחושב מאד. שחקן סולידי שלא לקח סיכונים גדולים והערים באיטיות מרגיזה ערימה נאה של ז'יטונים ליד ידו השמאלית. הוא אהב שחקנים זהירים שלא לוקחים סיכונים, שחקנים כמו הממושקף. אותם הוא הכי נהנה לנצח, שם היה הסיפוק הגדול ביותר. הוא אהב לראות את מבטם המופתע כשהיו מגלים לפתע שהסטטיסטיקה אכזבה אותם ושאלילת המזל, שנחה הלילה ליד כפות רגליו, היא כל-יכולה. שני השחקנים האחרים כבר היו על סף פשיטת רגל והם כבר לא עניינו אותו; כבר לא היה להם יותר מה לתת לו, גם לא את הסיפוק שבנצחון. הוא רצה את הערימה הצבעונית הזו שליד הממושקף, אותה תרגם בלי קושי לחדר איכותי במלון ונציאני מפואר, עם האישה שלו נחה לצידו. והנה הגיעה היד שבזכותה יפיל את שאר השחקנים וילך הביתה בחיוך שבע. וכך, כשידו האחת אוחזת בקלפים והשניה מצמידה את צווארה הענוג של הכל-יכולה כנגד הרצפה, דחף את כל הערימה שלו למרכז השולחן. זה היה הרבה יותר ממה שהיה לשאר השחקנים; אם ינצח, כל השאר חייבים יהיו לפרוש והמשחק ייגמר. הוא היה עירני והם היו עייפים; הוא היה על הגל והם היו מתחתיו. אחריו, הניחו כולם את ערימותיהם במרכז השולחן ואז הורידו, בזה אחר זה, את הקלפים. המהלך האחרון של המשחק.
הוא הפסיד את היד.
הקלות שבה זה קרה הממה אותו לחלוטין. לממושקף פשוט היתה יד טובה יותר, יד שאי-אפשר היה לנצח. מזל טהור. בבת-אחת נטשה אותו האלה הבוגדנית, קמה ממקומה ולקחה איתה בחיוך מקסים את כל הצבע שהיה בפניו. הוא יכול היה לדמיין את גווה הדק מתרחק ממנו על רקע ונציה השוקעת, ואת שיערה השחור מתנפנף לעברו באלגנטיות בעוד היא עושה דרכה לתעתע בפתי אחר. ונציה השוקעת התחלפה לאיטה בהכרה שהוא איבד כרגע הרבה, הרבה יותר ממנה. הוא גמע את שארית הכוס וקיווה שהוא לא נראה מבועת כפי שהרגיש.
תוך כדי תנועות גריפה גדולות החל הממושקף להתרומם ובעקבותיו גם שני השחקנים האחרים. הממושקף לחץ את ידם של השניים ואז ניגש אליו והושיט לו את ידו מבלי להסתיר חיוך מתריס. "משחק טוב," אמר ביד מושטת. "חבל שנגמר".
הוא לא הגיב ונשאר לשבת, מכריח את הדופק שלו להאט ומישיר מבט שכמעט ושבר את הזגוגיות שהיו בינו לבין הממושקף.
- "שום דבר לא נגמר. ממשיכים."
הממושקף הביט בו בתמהון ואחד השחקנים האחרים לחש לו שלא יעשה שטויות. הוא התעלם משניהם.
- "שב, אמרתי, המשחק ממשיך. אלא אם אתה פוחד להפסיד לסטטיסטיקה."
הממושקף ענה לו בחיוך אמפטי: "הייתי שמח להמשיך, חבר, אבל לא נראה שיש לך איך. אם אתה לא מחביא איזו מזוודה קטנה מתחת לשולחן, אני לא חושב שנשאר לך מה להציע לי. בלי כעס, הא?"
הוא צדק, לא נשאר לו מה להציע. נגמר לו כל הכסף והסכומים כבר היו מרקיעי שחקים. האדרנלין בער בעורקיו והוא מזג לעצמו כוסית נוספת מהמשקה המשובח שעל השולחן. הוא אפילו לא הרגיש את הטעם כששתה, ובתנועה מכנית תחב את ידו לכיס המכנס ושלף משם את קמע המזל שלו. הוא תמיד לקח איתו את הקולר שלה, צמיד עור חום ופשוט, כשהלך לשחק. הממושקף הביט בו ברצינות מהולה בעניין, ללא ללא שמץ של צחוק הפעם, בעוד הוא מלטף את הצמיד בעיניו ומניח אותו בעדינות במרכז השולחן.
- "מעניין," אמר. "נראה לי ששתית קצת יותר מדי, חבר. עשה לעצמך טובה ולך הביתה. זה רק כסף."
- "הכל או כלום," הוא ענה בשקט.
- "מה אתה מציע?"
- "היא אישה טובה," ענה בשקט. "אתה תהיה מרוצה ממנה."
הממושקף התיישב לאט במקומו ולא הסיר ממנו את עיניו מבעד לזגוגיות. שני האחרים נשארו נטועים במקומותיהם בשקט מוחלט; ברור היה שמילה אחת שלא במקומה תגרום לפיצוץ שאף אחד לא רצה להיות אחראי לו. הממושקף הוציא את ערימת הז'יטונים, זו שתהיה מתורגמת לכסף נטול-שם שייכנס מחר לחשבון הבנק של מישהו, סכומים גדולים מאד. הוא הניח את הערימה על השולחן ליד צמיד העור.
- "קדימה, חלק," אמר לאחד מהשחקנים האחרים, שחילק בשקט את הקלפים.
~
היא לקחה נשימה עמוקה, ואז עוד אחת ארוכה יותר. היא ניסתה להתרכז ולהפסיק לרעוד אבל גם עכשיו, כשעמדה מול הדלת הבלתי אפשרית הזו, עדיין לא יכלה להבין לאשורו את המצב. היא הרגישה עירומה בלי הקולר שלה ורק בקושי הצליחה להדחיק את ה"אבל.." הזה שתפס לו שבת בדיוק מעל הסרעפת. היא ידעה היטב מה יחסו למילה הזו, רק שעכשיו זה באמת היה יותר מדי. היא לא העזה להסתכל בפניו וידעה שממש כמוה גם חייו עוברים ממש עכשיו לנגד עיניו. זה הכבוד העצמי שלו, התכונה הזו שאהבה אצלו כל-כך, שמנע ממנו להתחמק או לברוח מאותו הימור נוראי. הוא היה מאלו שמשלמים על טעויותיהם עד תום והיא העריצה אותו באותם רגעים יותר מכפי שהעריצה אותו כל חייה. ובאותה נשימה, ובאותה עוצמה בדיוק, היא רצתה עכשיו להרוג אותו. היא אמנם הייתה מסתפקת בשמחה בלהרוג את עצמה במקום - אבל היא הייתה שייכת לו וזו לא הייתה בחירה שלה. המחשבה על להיות שייכת לאדון אחר הייתה מעבר לבלתי נסבלת; היא הייתה בלתי נתפסת. ועדיין, היא לא יכלה להתעלם מהעובדה שרק לפני שניות מספר הקיש האיש שלה על דלת עץ פשוטה שתוביל אותה הישר לגיהנום. ועכשיו, בשניות המעטות שנותרו אחרי שנקש בה, נשאר רק לחכות לבלתי נודע.
נשימה עמוקה נוספת.
הדלת נפתחה וגבר גבוה וממשוקף הציץ החוצה. הוא חייך דרך הזגוגיות וסקר את גופה באיטיות, יורד בעיניו מלמעלה למטה ועולה בחזרה, מתעכב לרגע על שדיה. כשסיים לבחון אותה עבר להסתכל באדונה. הוא לא אמר כלום, האדון שלה, ורק נעץ מבט אלים בממושקף שלבש ארשת רצינית בעוד הוא מעביר את עיניו וסוקר שוב, במפגיע הפעם, את רכושו החדש. בידו החזיק את צמיד העור שלה.
"תסתובבי," אמר הבעלים החדש שלה והיא הביטה באדונה הקודם, נתלית בתקווה הנואשת למצוא את עיניו. מבטו היה נעוץ עדיין, חסר הבעה, בממושקף; איש מעולם לא דיבר אליה כך או נתן לה הוראה מאז הפכה להיות שלו. היא השפילה את מבטה והוא נפל, באופן טבעי כמעט, על ידו של האיש שאהבה. היד שהיתה כה חזקה וכה רכה התקמצה עכשיו לאגרוף ופרקיה הלבינו. האגרוף הזה היה אולי הדבר העצוב ביותר שראתה בחייה. אבל הוא נתן את מילתו והוא הפסיד, ושניהם חייבים לשלם עכשיו את מחיר יהירותו. לראשונה בחייה היא התאוותה לראות אותו מאבד שליטה ונכנע ליצריו הקדמונים; היא רצתה את זגוגיות המשקפיים מנופצות לרסיסים ואת דמו הסמיך של בעליה החדש ניגר על מפתן הדלת. ולכן, כשראתה כיצד האגרוף הקמוץ נרפה בעל כרחו וכיצד הדם חוזר למפרקים, לא יכלה עוד לעצור בעד הדמעות שהתגלגלו באיטיות ונתלו בסנטרה. כשהבינה שאין עוד תקווה וכשהשקט שלאחר הפקודה הפך כבד מדי, הסתובבה בגבה לממושקף, כפי שנצטוותה.
"צדקת. היא באמת מוצלחת," אמר הממושקף, "ברוכה הבאה, כלבה".
הוא פתח את דלת ביתו לרווחה והחווה בידו לעבר הסלון, פוקד עליה בשקט להכנס. היא הביטה בפעם האחרונה באדונה הקודם, מנסה לתפוס את עיניו, ואז הפנתה את מבטה אל עבר בעליה החדש ואל הצמיד שבידו. היא לקחה נשימה אחרונה וצעדה פנימה.
"כן אדוני".
כשעברה את מפתן הדלת, מקפידה שלא להביט לאחור, החלה מאבדת את שיווי משקלה. כעבור רגע נפלה, מחוסרת הכרה, אל תוך ידיים חזקות שתפסו אותה בדיוק ברגע האחרון.
~
היא התעוררה למגע מלטף של מטלית לחה מרפרפת על מצחה. היא הייתה מונחת על כורסא נוחה ולא מוכרת בחדר זר. את העיניים שהביטו בה מעבר למטלית, לעומת זאת, הכירה היטב. מאחורי אדונה, שטיפל בה במסירות האופיינית לו, עמד הממושקף וחייך חיוך אטום.
היא לא פצתה פה כשנסעו בחזרה הביתה ולא שאלה כלום משך כל הדרך, מנסה לפנות את השאלות ממוחה ולתת לדברים להתנהל כרצונו של אהובה. כשירצה לספר לה, יספר. גם הוא לא פצה את פיו, מבטו נעוץ בכביש משך הנסיעה כולה ושפתיו קפוצות. כשהגיעו הביתה מזגה לו את כוסית הערב שלו ואז הדליקה לו סיגריה והתיישבה למרגלותיו, פניה עדיין לבנות ומבטה ריק. ממקומה שם הרימה אליו את עיניה ונתקלה בחיוך קטן, ספק אמיתי ספק מאולץ. היא ניסתה לחייך בחזרה. זה לא הצליח לה.
~
הוא מעולם לא סיפר לה מה בדיוק קרה וכיצד הצליח לפרוע את חובו ולקבל אותה בחזרה; היא מעולם גם לא שאלה. חייהם חזרו לאיטם למסלולם הרגיל וכל העניין כאילו נשכח. היא חזרה להיות שלו, מאושרת. רק מפעם לפעם הוא היה מתעורר לקול צלצול טלפון באמצע הלילה ואז יורד ממיטתו, מתכופף ללחוש לה את אהבתו ויוצא מהבית. היא מעולם לא שאלה לאן היה הולך והוא מעולם לא הסביר. באותם זמנים, כשהייתה הדלת נסגרת בשקט מאחוריו, הייתה מנסה לחזור מהר לישון ומשתדלת בכל כוחה להתעלם מהמשפט האחרון שהיה אומר לתוך השפופרת, בקולו הגברי והיציב שאהבה כל כך:
"כן אדוני".
