ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Con-Trust

דברים שבתחתו של עולם
לפני 11 שנים. 30 בספט׳ 2010, 3:56

[לחלק א']


אני שמח לבשר לי שאני הולך ומתנתק מכבלי העולם הזה, שובר חוליה אחר חוליה בשרשרת החלודה של המציאות. אני יודע שהמסע המסויים הזה לא ייגמר לעולם - ואיני רוצה שייגמר - אבל אני חייב להגיע לאיןסופ כשאני מפוכח ככל האפשר. אני כופה על עצמי, מבחירה, מוות קליני סוציאלי כאקט משני לביטול מבוקר של האגו ובחינתו (בריאתו?) מחדש. שמרו לעצמכם את שיחות החולין, תודה רבה. יש לי דברים חשובים יותר לענות בהם. הויתור הנדון (וכאלו אחרים) מביאים עמם שחרור מסמא בצלילותו. זהו ללא ספק שלב חשוב ומרכזי בעיבורו של המסע החד-כיווני שהחל כל כך מזמן. כשאין למי לתת דין וחשבון, למעט לעצם הקיום, הרי שרק אני ומה ששייך לי נישא בתוצאות. הרעות החולות של האנושות לא נוגעות בי יותר והביאוש המחליא נשאר בחוץ, מפנה מקומו לעולמות מציאות השייכים לי בלבד. כאן אין צורך בשמץ שמצה של צביעות; זו הדרך שלי, הבחירה שלי, או בכלל לא. כך מפסיקה שרירותיות החיים לאיים והופכת בת לוויה שאפשר להשתמש בה ולשלוט בתוצאותיה על ידי שינוי הפרספקטיבה ותו-לא; מחשבה שהיא מעשה. תוכניות לטווח קצר משמשות בסיס לשבירה ולא יותר, שלד ארעי של מריונטת המציאות. אני מונע מכוח רצוני בלבד, ולו הרי אין גבולות. אני מביט במירוץ האנושי בפיהוק מזלזל ומשחק את המשחק כאילו היו הקוביות שייכות לי. מה שלא מעניין, נעים או שימושי - אינו קיים. הנה כך נכנסים יותר ויותר סובייקטים תחת קטגוריית "האחר" ומתקפלים באוושה אל מחוץ לשדה הראייה. ומה הטעם לעסוק בשאיני יכול לשנות או בשייקח יותר מאשר ייתן? מה טעם בהלקאה עצמית? יש ללמוד את הלקח, להטמיע בשלושה מימדים ויותר, לשנות מה שצריך ולהמשיך הלאה חזק יותר, מותאם יותר. כאשר עוד ועוד משתנים נכנסים למעטה הערפל והופכים פחות ופחות חשובים, הדברים החשובים באמת מצטללים והולכים. זה משאיר את הזמן והמרחב להתבונן, באמת ולעומק, בגבולות ה"אני". אני מתקרב למיזוג החיה, האדם והאל; בן הכלאיים המעוות הזה - רצוץ, שבור ונטול נשמה ככל שיהיה - הוא שלי ושלי בלבד. אני יצרתי אותו ובכוחי בלבד להרוג אותו. אכן, יש להפוך ולהיות אנטי-מודרני: במקום לשים את הפרט במרכז יש לבטל את המרכז לחלוטין. זה לא ניהיליזם אלא הרבה יותר מזה; זה המרווח שבין הפסיק לנקודה. תגיד תודה שיש לך מה לאכול, תגיד תודה שאתה חופשי. אין מובן מאליו. שום דבר אינו מגיע לך אם לא זכית בו, כי "אתה" הוא יציר דמיונך החולני, כי "אתה" הוא מה שאתה עושה ומעשים לא תמיד אפשר לקטלג. והרי בכל מימד אפשרי רק המותאם שורד. כך אני כופה את הפרספקטיבה שלי על הכל: עצמים, אנשים, רעיונות. השחור מתכהה, הלבן מתבהר, מושגים אוויליים כמו טוב ורע מתרוקנים מתוכן ולא משאירים אחריהם אפילו רשרוש קטן של ריק. אין "קשה" ו"קל"; יש "בר-ביצוע" או שאינו כזה. אין "מוסרי" ו"לא מוסרי"; יש "נכון לי" או "לא נכון" גורף. ההוויה האנושית מתבהרת והולכת והגיחוך המרוחק הופך לחיוך מקבל, מאפשר, כמעט אדיש: ימשיכו הנערים לשחק לפניי, ולעשות מעשים מגונים זה בזה. השדים שלי נחים והשנאה היוקדת השאירה אחריה עננה קטנה וסגלגלה למזכרת. כל החושים שאין להם שם מתחדדים. הנה אני נפרד במלנכוליה מחוייכת מגלגולי הקודם ומפנה מקום לחיים חדשים, שגם אותם אשיל ממני בבוא היום. לפעמים מתחשק לי להשליך את כל מה שהשגתי ולהתחיל שוב, ממקום אחר הפעם. פולימורף, ועכשיו עם בת לוויה קטנה ושימושית בכיס החולצה. הצורה הרי אינה חשובה, חשוב התוכן; וכשהתוכן לובש צורה -- הכל הופך שלם יותר. הכנות, וכמוה גם הרכות, אינה דבר להתבייש בו; היא נשק יום הדין. שהרי עם האמת אין להתווכח ואי אפשר לנצח הוכחה. האויב אינו רע, יש לו פשוט אמת אחרת ולכן היא בהכרח שיקרית. הרוג את השקר ותהרוג את האוייב; דיאלקטיקה פשוטה. מעולם לא היה אכפת לי למות בשביל הדברים בהם אני מאמין, רק שעכשיו אני מאמין בעיקר בחיים. [ואיזו עוד אמת מוחלטת יש לך מלבדם?]. מכאן שהמוות בהכרח מצדיק גם הוא את עצמו ולא תובע כל הצדקה חיצונית; זו התובנה המשחררת ביותר, והיא עושה לי חשק להמשיך ולחיות. ~ הנה, זהו הרגע האפל כל כך בסוף הלילה, בו יש לחזור ולהניף את הסחבה.


לפני 11 שנים. 12 באוג׳ 2010, 16:54
מפאת האילוץ, התחלתי לאחרונה לעבוד בבתי קפה. פעם חשבתי שהעבודה המושלמת תהיה דווקא זו שעושים מהבית: סביבה טבעית, כזו שאתה יוצר לעצמך ומותאמת בדיוק לך. ברם, כמסתבר, זו היתה טעות: יש יותר מדי גירויים במאורה שלי ואי אפשר לעבוד כשברקע המוסיקה שאני אוהב, מאחוריי מטבח מלא כל טוב ועל המיטה שפחה עירומה קוראת ספר. צריך מקום סטרילי יותר, מנוכר יותר, מקום זר. והנה, בתי קפה הם בדיוק זה: אנשים נכנסים ויוצאים, אוכלים ושותים ולא מאפשרים לך להתמקד בשום דבר למעט מה שאתה רוצה להתמקד בו. ככה קל יותר לסגור את הצמצם. כמו בצילום, פוקוס הוא עניין חשוב גם כשאתה רוצה לעבוד. אפילו מצאתי לי בית קפה שבו, החל מהשעה ארבע, כבר לא צועקים עליי כשאני מדליק סיגריה.

אבל גם לבית הקפה יש את החסרונות שלו. ראשית, השתיה. אי אפשר לשבת שעות ולשתות אספרסו כפול ומים; זה פשוט לא יאה. צריך להזמין קפוצ'ינו או את אחד המשקאות-בכאילו האחרים שאפשר ללגום לאורך זמן. אבל אני אוהב את השתייה שלי אמיתית, אז התחלתי לשתות גינס במקום. איכות העבודה יורדת, כמובן, בהתאם [הערה לעצמי: גינס על הבוקר – חרא של הרגל. אולי צריך להתחיל לעבוד אחרי הצהריים]. ומצד שני, אם במקום לעבוד אני כותב קצת לעצמי מפעם לפעם, ואפילו אם זה לכלוב, אז ניחא. עדיין יש כאן כמה אנשים שנחמד לחשוב שייקראו, ואני אוהב את העיצוב כמו גם את האנונימיות היחסית. בכלל, מתחשק לי להתחיל ללהג כאן שוב מדי פעם; גם זה מן הסתם עוד יעבור לי.

שנית: לאפדאנס*. גם הלאפטופ שלי צריכה לשתות ואני חייב למצוא לה חיבור לקיר, לפחות עד שמישהו יואיל כבר בטובו להמציא חשמל אלחוטי [ניסיתי להמציא כזה בעצמי; זה לא עבד. במקום זה המצאתי אבטיחומטר - מכשיר למדידת איכות האבטיח לפני הקניה - אבל אני לא רואה מי יקנה כזה דבר]. טוב, גם מקום ישיבה קבוע זה לא כזה נורא, בייחוד אם הוא ליד הויטרינה. בכלל, מקומות קבועים זה טוב לאנשים של הרגלים, כמוני. וחשוב מאד להיות אדם של הרגלים, מיינד יו. כשהדברים שאתה אוהב הם קבועים ובשליטה, יש יותר זמן להתעסק בכל השאר.

שלישית, וגרוע מכל, כשאתה יושב בבית קפה אתה נחשף לבני אנוש. ואז אתה שומע את כל מה שעליו הם מדברים, או שותקים. מחקר קטן שערכתי ממקומי ליד הויטרינה מראה כי אנשים נוטים לשבת בזוגות או, נדיר מעט יותר, ברביעיות. כמחצית מהזוגות הם בני אותו המין (נשים וגברים באותה התדירות), בעוד רביעיות נוטות להיות דווקא של נשים (מסיבה שטרם הובררה לי לחלוטין, אגב). עוד גיליתי שזוגות בני אותו המין נוטים לדבר מעט יותר מאשר זוגות מעורבים, ובכלל, אחד הדברים שמדהימים אותי בכל לגימת בירה הוא כמות השתיקה שמחליפים ביניהם אנשים היושבים זה מול זה. זו לרוב מין שתיקה נינוחה למדי, כאילו פשוט אין על מה לשוחח. כאילו היה פעם, ונגמר. זה נפוץ יותר באנשים מבוגרים, אבל גם צעירים שותקים היטב. הם מתבוננים סביב, מתעסקים בשתיה או באוכל, זורקים איזה משפט שמתקבל בהנהון מן העבר השני.

ואני תוהה מה קרה ליכולות התקשורת של אנשים. האם באמת נגמר מה להגיד? או שאולי מעולם לא היה? במובן הזה, ה- LCD שמותקן בכל חור אפשרי שבו יש אנשים הוא פתרון מושלם, וטוב שיש להם במה לבהות. גם כשהם כן מדברים, נדיר למצוא שיחה בעלת תוכן אמיתי; רוב השיחות פשוט מטומטמות, נושאן הוא שום דבר וכלום לא ישתנה אלמלא היו מתקיימות. בזבוז של מילים, אם תשאלו אותי. אנשים מדברים רכילות, מדברים על דברים שקרו להם ומנסים להצחיק זה את זה, זו את זו, ובעיקר זה את זו. למה חשוב כל כך להצחיק, בעצם? למה הקלילות הזו כל הזמן? למה אין החלפת רעיונות והקשבה הדדית? למה כל אחד מחכה לתורו ללהג? זה דיאלוג של מונולוגים, והוא מופרע רק על-ידי שתיקות ארוכות ובהייה במסך, שלא ממש משנה מה הוא מקרין (לרוב, ספורט או MTV). גם לא נדיר כלל למצוא שני אנשים היושבים לשולחן ומשוחחים בטלפון. שניהם, ובו-זמנית. זה הורג אותי, לראות את זה. שיחות טלפון של ממש, עם אנשים אחרים. מתי הפכה הקומיוניקציה לאובר-קומיוניקציה? ומתי הפכה האובר-קומיוניקציה לדיס-קומיוניקציה? האם כשהם ישבו מחר מול מישהו אחר הם סוף-סוף ישוחחו ביניהם? ואם כבר בתקשורת עסקינן, מה העניין הזה עם ה"לייק" בכל מקום? מה זה החסכון הזה במילים? האם הוא לא מעיד ישירות על חסכון ברעיונות? איזו מין צורת תקשורת זו?

ישוע, כמה שאני מיושן. מזל שלמלצרית הקבועה שלי יש כאלו עיניים יפות.

היי, את, עוד גינס בבקשה.

עדיין לא מספיק מר לי בגרון.



[* פעם אמר לי סטודנט מתחיל לפסיכולוגיה שאנשים הנותנים שמות לחפצים כאילו היו אנשים, מתייחסים גם לאנשים כאילו היו חפצים. מדהים כמה פסיכולוגיה בגרוש עשוייה לפעמים להיות מדוייקת]
לפני 11 שנים. 31 ביולי 2010, 21:21
פתאום שמתי לב שהסיפור הזה, בצורתו הנוכחית, מעולם לא פורסם כאן בבלוג.
גם כשהיה פעם בפורום רק מעטים אהבו אותו; אני חושב שאני בהחלט יכול להבין למה.
אבל זו עדיין לא סיבה מספיק טובה בכדי לא לתת לו את המקום הראוי לו, ובייחוד שאני אישית מחבב אותו מאד.
אז הנה הוא, פור דה רקורד. סיפור על מחירה של יהירות ועל התמסרות שהיא אולי אמיתית מדי בכדי שתתקיים במציאות.


All In

היא עמדה לידו ולא הצליחה לדמיין מה יקרה בשנייה שאחרי שתיפתח הדלת.
וכאילו כבר עבר נצח מאז הקיש האיש שלה - האיש שהייתה שלו - על דלת העץ ובמו ידיו כמו שיסף את גרונה. האיש שאהבה עמד לעשות את הדבר האחד שהיה מבחינתה בלתי אפשרי: בעוד מספר שניות, ידעה, תיפתח לפניה הדלת לגיהנום והשטן בכבודו ובעצמו יזמין אותה להכנס. היא תיאלץ לקבל את הזמנתו בראש מורכן, ותחושת האובדן וחוסר האונים ניכרו בה היטב. היא הרגישה, פיסית, את חייה אוזלים מבין ידיה ואת הסומק הטבעי נעלם מהלחיים עם כל פעימה של הלב.

ארבע נקישות הוא הקיש על דלת העץ הפשוטה, ארבע נקישות מהירות והחלטיות, כאלו שלא ישאירו זמן לחרטות. ככה היה האיש שלה: ברגע שנתקבלה ההחלטה בליבו, לא היה כוח בעולם שיזיז אותו ממנה. והיא אהבה אותו כל-כך, יותר משאהבה מישהו אי-פעם. יותר משחשבה שניתן בכלל לאהוב. היא גם ידעה היטב כמה אהבתו אליה גדולה ואמיתית וכנה, בדיוק כמו זו שלה. ועכשיו, בגלל אותה אהבה בדיוק ובגלל אותה התמסרות מוחלטת שאין בה פגם, היה ראשה מונח על הגליוטינה שלו. והוא משך בחבל, כבר לפני ארבע נקישות שנראו כנצח. היא יכלה לראות את הלהב האלכסוני משתחרר, מחליק ומאיים לשסף ביסודיות, רק בעוד כמה שניות, את צווארה הארוך. היא יכלה לדמיין את ראשה מתגלגל על הרצפה, את עיניה נקרעות לרווחה ואת מבטה הדומם נתלה בתליין האהוב שלה, המחזיר לה מבט קפוא. זו אפילו לא הייתה הקרבה עצמית; זו הייתה לא פחות מהתאבדות והיא הייתה של שניהם באותה המידה. אבל היא הייתה שייכת לו ושניהם ידעו היטב את משמעות העובדה הקיצונית הזו, עובדה בלתי ניתנת לערעור. היא תמיד ידעה שיגיע הזמן לשלם את מחיר האושר, הרי לאיש אסור עד-כדי-כך, אבל היא מעולם לא האמינה שהשייכות הזו תהיה הסיבה שבגללה יאבדו זה את זו.

~

היה משהו בתחילתו של אותו ערב, אי-אז לפני מה שנראה עכשיו כמו עידן אחר, שהיה קצת שונה. כאילו העולם עצמו ניסה להתנגד למה שעמד לקרות שעות ספורות אחרי שהתעורר משנת הצהריים שלו והתארגן לצאת מהבית. הוא, כמובן, לא האמין בשטויות כאלו וסילק ממחשבותיו את התחושה מבשרת הרעות שהייתה באויר. ובכלל – הוא כבר התחייב להגיע למשחק ואי-אפשר לבטל עכשיו. אלו לא אנשים שאפשר לבטל להם ברגע האחרון ולא משנה כמה ביקשה שלא ילך הפעם, רק הפעם, כמה התחננה שיישאר איתה בבית.

רק הפעם.

ובכל זאת, ובניגוד לתחושה שליוותה את תחילת הערב, המשחק דווקא התנהל מצויין. האדרנלין - כטיבו של אותו סם - פשט בו תחושת אופוריה ככל שנערמו הז'יטונים לערימה קטנה בצד הנכון של השולחן. הוא הבטיח לה פעם שיקח אותה לראות את אירופה – היא רצתה לראות את ונציה לפני שתשקע - והנה הוא עומד להרוויח בשבילה את הטיול הזה, ובגדול. הוא חסך כבר כמעט את מלוא הסכום לטיול ארוך ואיכותי ומפנק וכבר ראה בעיני רוחו איך יפתיע אותה עם זוג כרטיסים במחלקה הראשונה ואיך היא תיפול על צווארו, מנשקת אותו בשפתיה המתוקות ובהבעת התודה המושלמת שלה, שהייתה הדבר היפה והחושני ביותר שראה מעולם. הקלפים כאילו שיחקו בשבילו; הוא בקושי צריך היה להתאמץ. יש ימים כאלו, בהם הכל מתנהל לטובתך, וזה היה אחד כזה: כל חושיו היו חדים והוא קלט כל ניואנס של השחקנים האחרים בשולחן. הוא ידע עוד לפניהם מה יעשו. הסכומים על השולחן היו גבוהים ולקראת סוף הערב הם כבר הפכו לגבוהים מאד. ואז הם טיפסו עוד קצת.

והנה, כשהכל עמד כבר להסגר, הוא עשה שגיאה. קשה להסביר, למי שלא חווה אותה, את אופוריית הניצחון ואת תחושת המובן-מאליו שבמזל המשחק לטובתך. הוא פשוט ידע שהוא הולך לנצח גם את היד הזו והקלפים בידו איששו את ההרגשה. זו לא הייתה יד מושלמת - היא הייתה רק טובה מאד - אבל אלילת המזל היתה למרגלותיו כל הערב.

בעוד רגע הוא עמד לגלות שהיא, ללא ספק, הגרועה והבוגדנית שבנשים.

נותר רק יריב אחד אמיתי בשולחן: שחקן ממושקף, זהיר ומחושב מאד. שחקן סולידי שלא לקח סיכונים גדולים והערים באיטיות מרגיזה ערימה נאה של ז'יטונים ליד ידו השמאלית. הוא אהב שחקנים זהירים שלא לוקחים סיכונים, שחקנים כמו הממושקף. אותם הוא הכי נהנה לנצח, שם היה הסיפוק הגדול ביותר. הוא אהב לראות את מבטם המופתע כשהיו מגלים לפתע שהסטטיסטיקה אכזבה אותם ושאלילת המזל, שנחה הלילה ליד כפות רגליו, היא כל-יכולה. שני השחקנים האחרים כבר היו על סף פשיטת רגל והם כבר לא עניינו אותו; כבר לא היה להם יותר מה לתת לו, גם לא את הסיפוק שבנצחון. הוא רצה את הערימה הצבעונית הזו שליד הממושקף, אותה תרגם בלי קושי לחדר איכותי במלון ונציאני מפואר, עם האישה שלו נחה לצידו. והנה הגיעה היד שבזכותה יפיל את שאר השחקנים וילך הביתה בחיוך שבע. וכך, כשידו האחת אוחזת בקלפים והשניה מצמידה את צווארה הענוג של הכל-יכולה כנגד הרצפה, דחף את כל הערימה שלו למרכז השולחן. זה היה הרבה יותר ממה שהיה לשאר השחקנים; אם ינצח, כל השאר חייבים יהיו לפרוש והמשחק ייגמר. הוא היה עירני והם היו עייפים; הוא היה על הגל והם היו מתחתיו. אחריו, הניחו כולם את ערימותיהם במרכז השולחן ואז הורידו, בזה אחר זה, את הקלפים. המהלך האחרון של המשחק.

הוא הפסיד את היד.

הקלות שבה זה קרה הממה אותו לחלוטין. לממושקף פשוט היתה יד טובה יותר, יד שאי-אפשר היה לנצח. מזל טהור. בבת-אחת נטשה אותו האלה הבוגדנית, קמה ממקומה ולקחה איתה בחיוך מקסים את כל הצבע שהיה בפניו. הוא יכול היה לדמיין את גווה הדק מתרחק ממנו על רקע ונציה השוקעת, ואת שיערה השחור מתנפנף לעברו באלגנטיות בעוד היא עושה דרכה לתעתע בפתי אחר. ונציה השוקעת התחלפה לאיטה בהכרה שהוא איבד כרגע הרבה, הרבה יותר ממנה. הוא גמע את שארית הכוס וקיווה שהוא לא נראה מבועת כפי שהרגיש.

תוך כדי תנועות גריפה גדולות החל הממושקף להתרומם ובעקבותיו גם שני השחקנים האחרים. הממושקף לחץ את ידם של השניים ואז ניגש אליו והושיט לו את ידו מבלי להסתיר חיוך מתריס. "משחק טוב," אמר ביד מושטת. "חבל שנגמר".

הוא לא הגיב ונשאר לשבת, מכריח את הדופק שלו להאט ומישיר מבט שכמעט ושבר את הזגוגיות שהיו בינו לבין הממושקף.

- "שום דבר לא נגמר. ממשיכים."

הממושקף הביט בו בתמהון ואחד השחקנים האחרים לחש לו שלא יעשה שטויות. הוא התעלם משניהם.

- "שב, אמרתי, המשחק ממשיך. אלא אם אתה פוחד להפסיד לסטטיסטיקה."
הממושקף ענה לו בחיוך אמפטי: "הייתי שמח להמשיך, חבר, אבל לא נראה שיש לך איך. אם אתה לא מחביא איזו מזוודה קטנה מתחת לשולחן, אני לא חושב שנשאר לך מה להציע לי. בלי כעס, הא?"

הוא צדק, לא נשאר לו מה להציע. נגמר לו כל הכסף והסכומים כבר היו מרקיעי שחקים. האדרנלין בער בעורקיו והוא מזג לעצמו כוסית נוספת מהמשקה המשובח שעל השולחן. הוא אפילו לא הרגיש את הטעם כששתה, ובתנועה מכנית תחב את ידו לכיס המכנס ושלף משם את קמע המזל שלו. הוא תמיד לקח איתו את הקולר שלה, צמיד עור חום ופשוט, כשהלך לשחק. הממושקף הביט בו ברצינות מהולה בעניין, ללא ללא שמץ של צחוק הפעם, בעוד הוא מלטף את הצמיד בעיניו ומניח אותו בעדינות במרכז השולחן.

- "מעניין," אמר. "נראה לי ששתית קצת יותר מדי, חבר. עשה לעצמך טובה ולך הביתה. זה רק כסף."
- "הכל או כלום," הוא ענה בשקט.
- "מה אתה מציע?"
- "היא אישה טובה," ענה בשקט. "אתה תהיה מרוצה ממנה."

הממושקף התיישב לאט במקומו ולא הסיר ממנו את עיניו מבעד לזגוגיות. שני האחרים נשארו נטועים במקומותיהם בשקט מוחלט; ברור היה שמילה אחת שלא במקומה תגרום לפיצוץ שאף אחד לא רצה להיות אחראי לו. הממושקף הוציא את ערימת הז'יטונים, זו שתהיה מתורגמת לכסף נטול-שם שייכנס מחר לחשבון הבנק של מישהו, סכומים גדולים מאד. הוא הניח את הערימה על השולחן ליד צמיד העור.

- "קדימה, חלק," אמר לאחד מהשחקנים האחרים, שחילק בשקט את הקלפים.

~

היא לקחה נשימה עמוקה, ואז עוד אחת ארוכה יותר. היא ניסתה להתרכז ולהפסיק לרעוד אבל גם עכשיו, כשעמדה מול הדלת הבלתי אפשרית הזו, עדיין לא יכלה להבין לאשורו את המצב. היא הרגישה עירומה בלי הקולר שלה ורק בקושי הצליחה להדחיק את ה"אבל.." הזה שתפס לו שבת בדיוק מעל הסרעפת. היא ידעה היטב מה יחסו למילה הזו, רק שעכשיו זה באמת היה יותר מדי. היא לא העזה להסתכל בפניו וידעה שממש כמוה גם חייו עוברים ממש עכשיו לנגד עיניו. זה הכבוד העצמי שלו, התכונה הזו שאהבה אצלו כל-כך, שמנע ממנו להתחמק או לברוח מאותו הימור נוראי. הוא היה מאלו שמשלמים על טעויותיהם עד תום והיא העריצה אותו באותם רגעים יותר מכפי שהעריצה אותו כל חייה. ובאותה נשימה, ובאותה עוצמה בדיוק, היא רצתה עכשיו להרוג אותו. היא אמנם הייתה מסתפקת בשמחה בלהרוג את עצמה במקום - אבל היא הייתה שייכת לו וזו לא הייתה בחירה שלה. המחשבה על להיות שייכת לאדון אחר הייתה מעבר לבלתי נסבלת; היא הייתה בלתי נתפסת. ועדיין, היא לא יכלה להתעלם מהעובדה שרק לפני שניות מספר הקיש האיש שלה על דלת עץ פשוטה שתוביל אותה הישר לגיהנום. ועכשיו, בשניות המעטות שנותרו אחרי שנקש בה, נשאר רק לחכות לבלתי נודע.

נשימה עמוקה נוספת.

הדלת נפתחה וגבר גבוה וממשוקף הציץ החוצה. הוא חייך דרך הזגוגיות וסקר את גופה באיטיות, יורד בעיניו מלמעלה למטה ועולה בחזרה, מתעכב לרגע על שדיה. כשסיים לבחון אותה עבר להסתכל באדונה. הוא לא אמר כלום, האדון שלה, ורק נעץ מבט אלים בממושקף שלבש ארשת רצינית בעוד הוא מעביר את עיניו וסוקר שוב, במפגיע הפעם, את רכושו החדש. בידו החזיק את צמיד העור שלה.

"תסתובבי," אמר הבעלים החדש שלה והיא הביטה באדונה הקודם, נתלית בתקווה הנואשת למצוא את עיניו. מבטו היה נעוץ עדיין, חסר הבעה, בממושקף; איש מעולם לא דיבר אליה כך או נתן לה הוראה מאז הפכה להיות שלו. היא השפילה את מבטה והוא נפל, באופן טבעי כמעט, על ידו של האיש שאהבה. היד שהיתה כה חזקה וכה רכה התקמצה עכשיו לאגרוף ופרקיה הלבינו. האגרוף הזה היה אולי הדבר העצוב ביותר שראתה בחייה. אבל הוא נתן את מילתו והוא הפסיד, ושניהם חייבים לשלם עכשיו את מחיר יהירותו. לראשונה בחייה היא התאוותה לראות אותו מאבד שליטה ונכנע ליצריו הקדמונים; היא רצתה את זגוגיות המשקפיים מנופצות לרסיסים ואת דמו הסמיך של בעליה החדש ניגר על מפתן הדלת. ולכן, כשראתה כיצד האגרוף הקמוץ נרפה בעל כרחו וכיצד הדם חוזר למפרקים, לא יכלה עוד לעצור בעד הדמעות שהתגלגלו באיטיות ונתלו בסנטרה. כשהבינה שאין עוד תקווה וכשהשקט שלאחר הפקודה הפך כבד מדי, הסתובבה בגבה לממושקף, כפי שנצטוותה.

"צדקת. היא באמת מוצלחת," אמר הממושקף, "ברוכה הבאה, כלבה".
הוא פתח את דלת ביתו לרווחה והחווה בידו לעבר הסלון, פוקד עליה בשקט להכנס. היא הביטה בפעם האחרונה באדונה הקודם, מנסה לתפוס את עיניו, ואז הפנתה את מבטה אל עבר בעליה החדש ואל הצמיד שבידו. היא לקחה נשימה אחרונה וצעדה פנימה.

"כן אדוני".

כשעברה את מפתן הדלת, מקפידה שלא להביט לאחור, החלה מאבדת את שיווי משקלה. כעבור רגע נפלה, מחוסרת הכרה, אל תוך ידיים חזקות שתפסו אותה בדיוק ברגע האחרון.

~

היא התעוררה למגע מלטף של מטלית לחה מרפרפת על מצחה. היא הייתה מונחת על כורסא נוחה ולא מוכרת בחדר זר. את העיניים שהביטו בה מעבר למטלית, לעומת זאת, הכירה היטב. מאחורי אדונה, שטיפל בה במסירות האופיינית לו, עמד הממושקף וחייך חיוך אטום.

היא לא פצתה פה כשנסעו בחזרה הביתה ולא שאלה כלום משך כל הדרך, מנסה לפנות את השאלות ממוחה ולתת לדברים להתנהל כרצונו של אהובה. כשירצה לספר לה, יספר. גם הוא לא פצה את פיו, מבטו נעוץ בכביש משך הנסיעה כולה ושפתיו קפוצות. כשהגיעו הביתה מזגה לו את כוסית הערב שלו ואז הדליקה לו סיגריה והתיישבה למרגלותיו, פניה עדיין לבנות ומבטה ריק. ממקומה שם הרימה אליו את עיניה ונתקלה בחיוך קטן, ספק אמיתי ספק מאולץ. היא ניסתה לחייך בחזרה. זה לא הצליח לה.

~

הוא מעולם לא סיפר לה מה בדיוק קרה וכיצד הצליח לפרוע את חובו ולקבל אותה בחזרה; היא מעולם גם לא שאלה. חייהם חזרו לאיטם למסלולם הרגיל וכל העניין כאילו נשכח. היא חזרה להיות שלו, מאושרת. רק מפעם לפעם הוא היה מתעורר לקול צלצול טלפון באמצע הלילה ואז יורד ממיטתו, מתכופף ללחוש לה את אהבתו ויוצא מהבית. היא מעולם לא שאלה לאן היה הולך והוא מעולם לא הסביר. באותם זמנים, כשהייתה הדלת נסגרת בשקט מאחוריו, הייתה מנסה לחזור מהר לישון ומשתדלת בכל כוחה להתעלם מהמשפט האחרון שהיה אומר לתוך השפופרת, בקולו הגברי והיציב שאהבה כל כך:

"כן אדוני".
לפני 11 שנים. 12 במאי 2010, 18:29
טוב, אז יש גם לי מנוי זהב.

מה עושים איתו עכשיו?
לפני 11 שנים. 5 במאי 2010, 14:26

מסעותיי היומיומיים ברכבת, לאחרונה, מזינים היטב את איבתי הנושנה להולכים-על-שתיים. כל החוליים האנושיים בוקעים מביצתם כשאנשים נמצאים ברכבת, עוברים ממקום אחד למשנהו בתוך חלל שאינו שלהם. [לו רק היו מבינים שהחלל אינו שלהם.] הנה לך תמונה מזוקקת, מדויקת, חדה, של הרפש האנושי. טיפשות ועליבות, צרות-עין ובעיקר חשיבות עצמית מופרזת, אלו המראות הניבטים אלייך מהמושב הכחול של רכבת ישראל בתחילת העשור השני של המאה המקוללת הזו. לקח לי בדיוק שבוע להתייאש מהם, מהאנשים, וזה עוד אחרי שבאתי מלא בכוונות טובות. בהתחלה עוד דרשתי מאיזה יושב-אורח פה ושם להשתיק את הצפצופים הדיגיטליים הבוקעים מה"סנייק" שהוא משחק בטלפון הנייד והנוצץ שלו; עוד הייתי מעיר בחיוך מנומס ואסרטיבי לפריחה מקומית, עטורת-ציפורניים וצבועת שיער, שתדבר קצת יותר בשקט. אבל הם הרי משוחחים על השטויות הכי חשובות בהיסטוריה האנושית; אלו עניינים שפשוט חייבים לצעוק בקולי קולות כדי שכולם ישמעו. ומי לא היה רוצה לדעת איזה מנייאקים הבני-זונות במשרד הרישוי שלא העבירו אותה טסט אתמול? בכל אופן, כשהבנתי שהם אפילו לא מבינים שמדובר כאן במרחב ציבורי ושיש פה גם אנשים שרוצים, רחמנא לצלן, לקרוא ספר או סתם לשבת בשקט, לחשוב קצת ולהתבונן בנוף המכוער שמסביב -- התייאשתי. אז הרכבתי לעצמי את הפלייליסט המושלם (!) ועכשיו נשאר לי רק לשבת ולצפות בהם מהצד, מכלים את זמנם ומרצם ומחכים באופן כה ססגוני לסוף שכנראה יגיע להם, כמו כל דבר אחר, בהפתעה גמורה. דווקא נעים לי להתבונן בהם מהצד. במיוחד אני אוהב לראות אותם נדרסים על-ידי המאסות הזורמות של חבריהם הנכנסים ויוצאים מפתחי הרכבת האדומה. אתמול, למשל, החלטתי לתבוע את פיסת המציאות שלי בעולם - רק לרגע, כדי להרגיש שייך - ודרסתי אישה מטופשת אחת כשהגיע תורי לרדת אל הרציף האפרפר. היא עמדה בדיוק מול הפתח ועברתי דרכה באלימות, בכח, בכוונה ברורה. אפילו לא העמדתי פנים שאני מנסה לנווט לצדדים. הבטתי הישר בעיניה ולא מן הנמנע שגם חייכתי חיוך קטן. והיא, אני חושב שהיא למדה להבין שלא כדאי לעמוד בדיוק מול פתח הכניסה כשאנשים יורדים, שצריך שיהיה סדר בדברים ושבמרחב ציבורי אתה חייב להפריע לאחרים רק במידה המינימלית האפשרית. אולי ככה היא תבין שחכם יותר לעמוד בצד עד שיגיע תורה לעלות, ותלמד שהיא לא היחידה בעולם. ואולי לא. לא באמת אכפת לי. כל זה טוב ויפה אלא שמפעם לפעם, דרך מסך הערפל של בוקר שהתחיל עם מעט מדי קפה או ערב שנגמר עם יותר מדי דאגות, נופלת עיני על טיפה קטנה ומזוקקת של יופי. טיפה יפה ונקייה זוהרת אל מול הכיעור הממלא את הקרון והרציף, מנצנצת ומתריסה כנגד הרקבון המתרוצץ במעלה ובמורד המדרגות הנעות. יש לי נטייה כזו, לתפוס אותם בעין. את השונים, את יוצאי הדופן, את האנשים היפים. אני לא מצליח שלא להבחין בהם. אז אני משתדל לשבת קרוב, אולי יקרינו מעט מהיופי שלהם לכיווני ואוכל לנמנם קצת. לפעמים זה יופי אסתטי בלבד, כזה שמשרה הרגשת חום ונינוחות, ולפעמים הוא עמוק יותר ונותן תחושה שלא הכל עוד אבוד לחלוטין, שיש עוד שותפים לטרגדיה ושעוד יש שפיות בעולם. זו יכולה להיות חיילת צעירה ויפהפייה או סטודנטית מתוחכמת עם ספר ביד, זו יכולה להיות אם עירנית ומחוייכת או אישה נעימת הליכות בגיל העמידה, מסוגננת ומטופחת בדיוק במידה הנכונה. לעיתים נדירות זה אפילו גבר, אולם אז הם תמיד מבוגרים מאד, בעלי יציבה זקופה ומרשימה, או ילדים אבודים וחולמניים בעלי עיניים טובות שנידונו לחיות בעולם לא להם. אני לא יכול שלא לראות את הטיפות הנוצצות האלו מרצדות מעל לנהר הסחי, ולא משנה כמה אני מתאמץ. וזה, דווקא היופי הנדיר הזה נטוע בתוך הזוהמה המרקדת, הקולנית ומעלת-הקבס שמסביב, דווקא זה מה שעושה לי - יותר מהכל - לרצות להכאיב.


דוק עדין של רקב עולה באפי. ריח של זוהמה מעורבת בצחנת זיעתם המיותרת של האנשים; זיהום סתמי וחסר חשיבות, ארעי. תיכף-תיכף כולנו נעלם גם ככה; כל זה הרי לא באמת משנה.[/color] [ציינתי כבר שיש לי פלייליסט מושלם, אגב?]

לפני 11 שנים. 22 בפבר׳ 2010, 2:34
התמכרתי לקיסמי אוזניים.

זה התחיל כשיום אחד קמתי בבוקר ולא שמעתי כלום באוזן ימין, שהיא דווקא האוזן החזקה שלי. ביום שלפני עוד שמעתי קצת וחשבתי שזה תיכף עובר ושזה קשור להצטננות הקלה ממנה סבלתי, ועדיין זה תפס אותי לא מוכן בבוקר המחרת. חיכיתי שיעבור אבל זה רק התגבר. איך אובדן שמיעה באוזן ימין יכול להתגבר, תשאלו? ובכן, יודעי ח"ן יספרו שתחושת שיווי המשקל, למשל, מקורה באוזן דווקא. ואין דבר מגוחך יותר מאשר דום חסר תחושת שיווי משקל, כך שתמיד אפשר להתדרדר; אפילו עד התהפכות. לא שממש התהפכתי, אבל התחיל לכאוב לי הראש גם כשאין אנשים סביבי. עוד יום עבר והחלטתי לשים את אוזני בכפי ולקפוץ לבקר רופא אפוזנגרון, מה שקרוי רופא מומחה. כיוונתי אליו את אוזן שמאל (לא מחוסר נימוס; פשוט כדי לשמוע) והוא התבכיין באזני שכבר מאוחר ושאחזור מחר. אבל גם לתור הזה נדחקתי בקושי והתור הבא בעוד שבוע וחצי, ואין הרי דבר מגוחך יותר מאשר דום חסר שיווי משקל, דומתהפך. אחר כך הוא בדק וציין אגב אורחא שיש לי סתימה באוזן ימין, או "פקק" בעגה המקצועית. את זה ידעתי לבד, תודה רבה, זה גם מרגיש בדיוק ככה. מסתבר שהקיסמים שהשתמשתי בהם קודם, כאלו צבעוניים מפלסטיק ועם ראש עבה, היו גדולים מדי על אזניי הקטנות והתמימות, מה שבמקום להוציא את הדונג מהאוזן רק דחס אותו יותר פנימה. קורה, טועים. עכשיו שאיבה.

כמה דקות של כאב קליל אחר כך ועולם חדש נפתח בפני. אמנם שיווי המשקל חזר ביתר שאת וההפתעה גרמה לי להתקל בכמה דברים שכנראה לא הייתי נתקל בהם בימים כתיקונם, אולם השמיעה, השמיעה.. פתאום הייתה לי שמיעה פנומנלית, ביונית כמעט. יכולתי לשמוע את האשה בחוץ נוזפת בשקט בבן שלה, את המושב מתכווץ מתחת לישבנו המדושן של הרופא. ביציאה מהחנייה שמעתי את המכונה שואבת לי את הקבלה ואני חושב ששמעתי אפילו את הרמזור בדרך הביתה הופך לירוק. זה נעלם אחרי יום שבו גיליתי, שוב, כמה דברים קורים בעולם ואני לא יודע עליהם -- פשוט כי השמיעה שלי לא טובה מספיק. התחלתי לחשוב על השדות האלקטרומגנטיים ועל כל הגלים שעוטפים אותנו כל הזמן בלי שנדע, כמה מבולבלים היינו לו ראינו את כולם כל הזמן? פשוט מזעזע. קניתי קיסמי אוזניים, מעץ הפעם, עם ראש קטן, ומאז אני לא יכול להגמל.

זה פשוט כל-כך כיף לגרד לעצמך בתוך המוח.
לפני 11 שנים. 5 בפבר׳ 2010, 0:48

אני מפריע את שלוותו המנומנמת של הבלוג רק בכדי לדווח שבמסגרת התכנית הפשוטה אך מרובת השלבים "הכן עצמך לכיבוש העולם על-ידי מיליארד סינים, וגם צא קצת מחדר העבודה שלך תוך-כדי", ועוד טרם הספקתי ללמוד את השפה הצהבהבה והמסובכת הזו, למדתי לאחרונה - ובתאווה גדולה יש לציין - לשחק גו?. למי שתוהה, מדובר במשחק עתיק יומין ומבריק בפשטותו שרק סינים יכולים להמציא ושדי בו בכדי להבין לא רק למה הסינים אכן עומדים להשתלט על העולם, אלא גם למה זה בעצם טוב לכולנו. וזה שהוא נקרא על שמי לא קשור לעניין. בעיקרו של עניין נסוב משחק הלוח הזה סביב שני שחקנים המנסים, באופן פחות מטאפורי ממה שהייתי רוצה אולי לדמיין, לחנוק איש את רעהו למוות. לחנוק, אבל באופן מתורבת ועם זאת נטול שמץ של צביעות. החוקים, אגב, פשוטים באופן מבהיל. ועם זאת המשחק מורכב עד כדי כך שאין כנראה בכל ההיסטוריה הסינית הארוכה (מאד) שני משחקי גו זהים זה לזה. זו מעין אנדרטה לכוחה המחריד של הפשטות. הנה למשל, אין בגו הגבלה תיאורטית על גודל הלוח או על מספר ה"אבנים" (הן כלי המשחק; לאחד שחורות וליריבו לבנות), כך שבאופן עקרוני אפשר לשחק את המשחק על לוח בכל גודל וכמעט עד אינסוף, וזה קונספט מעניין במיוחד בהתחשב בנסיבות. הרי בכל זאת, כשחושבים על זה, יש הרבה מאד סינים על מעט מאד שטח, וכשיש הרבה אנשים על מעט משאבים, מתחילים להחנק. וכשמתחילים להחנק, כמו במשחק הזה, מנסים להרוג את מי שצריך כדי שיהיה קצת יותר אוויר לנשימה, כי אין ברירה. אבל, וכאן ההבדל, סיני חנוק מבין שגם ליריבו אין אויר ושגם הוא, אחרי הכל, רוצה לנשום. וככה מנסים לחנוק זה את זה למוות באמצעים הכי מתורבתים שאפשר, כי בכל זאת גם ליריב מותר לרצות לחיות וגם אתה לוקח ממנו את האוויר. אז המשחק הוא אינסופי באופן עקרוני אבל הוא חייב גבולות, שאחרת אין מאבק. והסינים, חוששתני, הגיעו לשלב בו הם חייבים להרחיב את גבולות העולם שלהם בכדי לפנות לעצמם מעט אויר. אבל נחזור לגו. דרך החשיבה בגו שונה לחלוטין מכל המשחקים המאפיינים את משחקי הלוח המערביים: הראייה אחרת, התחושות אחרות, אופן התחרות אחר, התפישה שונה. קראתי פעם מחקר שעסק בסריקות מוח שנערכו בשחקני גו לעומת שחקני שח, ומסתבר שהאיזורים שעובדים במוח בזמן המשחק שונים לחלוטין זה מזה. הנה למשל, לעומת שח, בגו אין אלימות ואתה לא מחכה שיריבך יעשה טעות כדי לתפוס אותו עם המכנסיים למטה כשהמאכלת הלוגית שלך מורמת בזוית מאיימת מעל אשכי האגו שלו. למען האמת, בגו אתה מתבקש להניח דווקא שיריבך משחק באופן מושלם ושהמשחק אידאלי, כך שכל הקונספט של "טעות" חסר במשחק הזה: הכל קשור זה בזה, הכל זורם זה לתוך ומסביב לזה, וזה בדיוק מה שמוציא את כל המיליטניות מהעניין. זה לא בהכרח רע, אגב; למשל, אין שום כעס כשאתה מפסיד או שמחה לאיד כשאתה מנצח. יש סוג של השלמה [מהולה אולי בקורטוב של ייאוש קיומי, אבל זה נמצא שם תמיד] ונעים לשבח את היריב על נצחונו או להשתבח על זה שלך; מין יין-יאנג שכזה, מאוזן. וככה, ככה בדיוק הם עומדים להשתלט על העולם. מחכים בתוך החומה שלהם ונותנים לנו לעשות את שלנו עד שנתעייף והם יעשו, בשקט ובבטחה, את המהלך המכריע שלהם, זה שיפיל את כל האבנים שלנו מהלוח. והרי לא רחוק היום. או שאולי הם כבר עשו? בכל אופן, תיכף-תיכף נבין אנחנו שכל הרדיפה הזו אחרי מהשלאיהיה היא מטופשת למדי, בעצם, והחללים שבתוכנו יגדלו עד כדי כך ששום ניו-אייג' מוגדל בשקל עשרים לא יוכל למלא. תיכף-תיכף תשתנה הפרספקטיבה ונבין בשביל מה ראוי ובשביל מה לא ראוי לחיות. וכשזה יקרה, הקומוניזם הסיני יעמוד ויחכה לנו בזרועות צהובות ופתוחות רחב, מזמין אותנו לחיבוק בקוטר מאות רבות של שנות היסטוריה, כאילו היו איזה אב קדמון ונוסטלגי: יציב, למוד-נסיון, פשוט, אולי רק מעט נמוך. הוא לא יתיימר לשנוא את החומר אבל גם לא יעריץ אותו; הוא לא יטיף לסגפנות אבל גם לא יסגוד לנוחות; הוא יציב עובדות קיומיות וישאף להתעלות מעליהן. הוא יעבור אבולציה, הקומוניזם הסיני, יתאים את עצמו לרוחות העיתים ואז ישתלט על הכלכלה העולמית ויעשה הכל מהר יותר, זול יותר, חכם יותר ולא בהכרח רע יותר מהמערב. ואז, הו-אז הוא יפיל את כולנו ברשת של עצמנו, ולא יהיו מאושרים מאיתנו. שהרי סוף-סוף, אחרי אלפי שנות גלות, אולי נרגיש שמצאנו לנו אבא. אז מה אם הוא קצת מלוכסן?

[ולסיום, קושיה כרומופלסטית: האם כשסיני נחנק הוא הופך ירוק?]

לפני 12 שנים. 14 באוק׳ 2009, 12:11
הצילו, נתקעתי, חסרה לי מילה.

כלומר לא לי, מה פתאום לי? לחבר שלי.
לא ממש חבר בעצם; יותר מישהו שאני מכיר, שלום-שלום כזה.
משמועה אני מכיר אותו. ראיתי אותו פעם ככה בצללית, מאחור.
סתם איזה מישהו, נו.

בכל אופן, נניח שהבחורה של המישהו הזה שאני לא ממש מכיר באופן אישי, אחרי הזיון היא אומרת לו תודה. נניח שהיא מודה לו שהשתמש בה, שגמר בה, אולי אפילו שנתן לה רשות לגמור בעצמה. נניח שהיא אומרת לו מין תודה מרגשת ומרוגשת כזו, כנה ואמיתית ומהמקום הכי נכון שיש, ונניח גם שהוא רוצה לענות לה על התודה כי היא באמת הייתה טובה, כי היא גמרה בדיוק כשאמר לה לגמור וכי באופן כללי הגיע לה להנות [וגם כי יש דברים שפשוט יותר נכון לענות עליהם]. אז נניח שזה המצב באיזה מקום רחוק ולא מוכר מעבר לים, מה הוא יכול לומר בתגובה לתודה שלה?

כי הוא לא יכול למשל לומר מילה פשטנית כמו "בבקשה", שהרי זה הוא שהשתמש בה ולא היא שביקשה, ועל זה בדיוק היא מודה לו, על שלקח בלי שביקשה.

והוא לא יכול לומר "אין בעד מה" או "על לא דבר" כי בטח שיש בעד מה ובוודאי שיש דבר. בימינו, בכל זאת, שעתיים זיון ושלוש או ארבע אורגזמות לא הולכות ברגל.

והוא גם לא יכול לומר שהעונג כולו שלו כי העונג לא כולו שלו, שאחרת על מה יש לה להודות לו?

אז נניח מצב היפוטתי שכזה; מה הוא יכול לענות?


כבר שבוע שאני לא מצליח למצוא פתרון, לעזאזל.

זה מציק לי.
לפני 12 שנים. 5 באוג׳ 2009, 15:49
לא יודע, לא ממש עושה לי את זה כל חגי האהבה האלו.
הם אולי נחמדים למי שאין לו אהבה ואוהב לפנטז, או למי שיש לו ונוטה לשכוח אותה במהלך שאר 363 הימים של השנה, אבל לי הם בעיקר עושים לחשוב על חדר גדול מלא בלבבות אדומים וסדינים לבנים ודובונים ורודים ופרחים כחולים ובאמצע אישה יפה נוטפת זרע ודם עם מבט מזוגג בעיניים. תקראו לי קיטשי.

לעומת זאת, תהיתי ביני לביני למה איש טרם המציא את "יום הסוטה הלאומי" [יש לי שאיפות צנועות. קודם נכבוש את תל-אביב, ואז נראה לגבי ברלין]

הרי כולם סוטים.
כשחושבים על זה, יש בעולם הרבה יותר סוטים מאשר אוהבים. למה, אתם מכירים מישהו שאינו סוטה? שאינו שונה מה"נורמה" הפוריטנית בשום מובן, אפילו לא במחשבה? הרי גם הונילי הכי מיובש הוא סוטה בדיוק כמו כולם, רק פחדן. כשהוא מזיין את וניליתו באישון לילה, אתם חושבים שהוא מפנטז על כמה שהוא אוהב אותה ועל דובונים ורודים? תראו מה הולך בתעשיית הפורנו.

זה מתחיל בזה שכולם אוהבים לראות תאונת דרכים. הנאה פרוורטית אולי, אבל הנאה. וכשמוסיפים גם סקס למדורה, ובכן, תסתכלו על אבות האומה: הרומאים. או תפתחו איזו תכנית ריאליטי; אין הרבה הבדל. וזה לא רק סקס ואלימות, אגב, לכל אחד הסטייה שלו וכבודה במקומה מונח. גם להיות הומו זו סטייה. גם לנעול קרוקס, אם אתם שואלים אותי, למרות שנראה שזה הרבה פחות מסוכן בימינו.

עולמנו מלא ועמוס בסטיות קטנות ומקסימות, ואין איש חוגגן!

אני מעלה להלן על סדר היום את "יום הסוטה". יום אחד ומיוחד לסטיות; איש איש וסטייתו הוא, ללא שום שיפוט. אלו שקשה להם, ידברו על סטיותיהם. אלו המשוחררים יותר, יממשו אותן. אלו שאין להם סטייה יחפשו עמוק בנבכי נפשם האומללה וימצאו אותה. אנשים יחפשו שותפים לסטייה כפי שמחפשים עם מי להתנשק בולנטיין.

אני לא נמנה על אלו החושבים שאנשים צריכים להיות גאים במיוחד בסטייתם. למה, סטייתך טובה יותר מסטייתי? היא הגונה יותר? אני חושב שטוב לה לסטייה בארון הציבורי. אתה זה אתה ותעשה מה שטוב לך בדל"ת שפחותיך. אבל פעם בשנה יש לתת לה להגיח לאוויר העולם, לסטייה. האהבה מקבלת יומיים, הנבלה, והיא תופסת הרבה פחות מקום בעולם.

~

ועכשיו - להצבעה.

מי בעד?
אחד. מצויין.

מי נגד?
אין. יופי.

אם כן, הועדה הצביעה פה אחד ואמרה את דברה.
הוחלט בזאת על כינונו של יום הסוטה הלאומי. עכשיו רק נשאר למצוא תאריך.
הייתי הולך באופן טבעי על ה- 6/9 (הסתיו הוא זמן מצוין לסטיות), אבל אני פתוח להצעות.


בכל זאת, דמוקרטיה.
לפני 12 שנים. 24 ביולי 2009, 11:29
גבירותי ורבותי, אורחים יקרים, קהל נכבד,


ערב טוב.