ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Con-Trust

דברים שבתחתו של עולם
לפני 14 שנים. 30 בספטמבר 2010 בשעה 1:56

[לחלק א']


אני שמח לבשר לי שאני הולך ומתנתק מכבלי העולם הזה, שובר חוליה אחר חוליה בשרשרת החלודה של המציאות. אני יודע שהמסע המסויים הזה לא ייגמר לעולם - ואיני רוצה שייגמר - אבל אני חייב להגיע לאיןסופ כשאני מפוכח ככל האפשר. אני כופה על עצמי, מבחירה, מוות קליני סוציאלי כאקט משני לביטול מבוקר של האגו ובחינתו (בריאתו?) מחדש. שמרו לעצמכם את שיחות החולין, תודה רבה. יש לי דברים חשובים יותר לענות בהם. הויתור הנדון (וכאלו אחרים) מביאים עמם שחרור מסמא בצלילותו. זהו ללא ספק שלב חשוב ומרכזי בעיבורו של המסע החד-כיווני שהחל כל כך מזמן. כשאין למי לתת דין וחשבון, למעט לעצם הקיום, הרי שרק אני ומה ששייך לי נישא בתוצאות. הרעות החולות של האנושות לא נוגעות בי יותר והביאוש המחליא נשאר בחוץ, מפנה מקומו לעולמות מציאות השייכים לי בלבד. כאן אין צורך בשמץ שמצה של צביעות; זו הדרך שלי, הבחירה שלי, או בכלל לא. כך מפסיקה שרירותיות החיים לאיים והופכת בת לוויה שאפשר להשתמש בה ולשלוט בתוצאותיה על ידי שינוי הפרספקטיבה ותו-לא; מחשבה שהיא מעשה. תוכניות לטווח קצר משמשות בסיס לשבירה ולא יותר, שלד ארעי של מריונטת המציאות. אני מונע מכוח רצוני בלבד, ולו הרי אין גבולות. אני מביט במירוץ האנושי בפיהוק מזלזל ומשחק את המשחק כאילו היו הקוביות שייכות לי. מה שלא מעניין, נעים או שימושי - אינו קיים. הנה כך נכנסים יותר ויותר סובייקטים תחת קטגוריית "האחר" ומתקפלים באוושה אל מחוץ לשדה הראייה. ומה הטעם לעסוק בשאיני יכול לשנות או בשייקח יותר מאשר ייתן? מה טעם בהלקאה עצמית? יש ללמוד את הלקח, להטמיע בשלושה מימדים ויותר, לשנות מה שצריך ולהמשיך הלאה חזק יותר, מותאם יותר. כאשר עוד ועוד משתנים נכנסים למעטה הערפל והופכים פחות ופחות חשובים, הדברים החשובים באמת מצטללים והולכים. זה משאיר את הזמן והמרחב להתבונן, באמת ולעומק, בגבולות ה"אני". אני מתקרב למיזוג החיה, האדם והאל; בן הכלאיים המעוות הזה - רצוץ, שבור ונטול נשמה ככל שיהיה - הוא שלי ושלי בלבד. אני יצרתי אותו ובכוחי בלבד להרוג אותו. אכן, יש להפוך ולהיות אנטי-מודרני: במקום לשים את הפרט במרכז יש לבטל את המרכז לחלוטין. זה לא ניהיליזם אלא הרבה יותר מזה; זה המרווח שבין הפסיק לנקודה. תגיד תודה שיש לך מה לאכול, תגיד תודה שאתה חופשי. אין מובן מאליו. שום דבר אינו מגיע לך אם לא זכית בו, כי "אתה" הוא יציר דמיונך החולני, כי "אתה" הוא מה שאתה עושה ומעשים לא תמיד אפשר לקטלג. והרי בכל מימד אפשרי רק המותאם שורד. כך אני כופה את הפרספקטיבה שלי על הכל: עצמים, אנשים, רעיונות. השחור מתכהה, הלבן מתבהר, מושגים אוויליים כמו טוב ורע מתרוקנים מתוכן ולא משאירים אחריהם אפילו רשרוש קטן של ריק. אין "קשה" ו"קל"; יש "בר-ביצוע" או שאינו כזה. אין "מוסרי" ו"לא מוסרי"; יש "נכון לי" או "לא נכון" גורף. ההוויה האנושית מתבהרת והולכת והגיחוך המרוחק הופך לחיוך מקבל, מאפשר, כמעט אדיש: ימשיכו הנערים לשחק לפניי, ולעשות מעשים מגונים זה בזה. השדים שלי נחים והשנאה היוקדת השאירה אחריה עננה קטנה וסגלגלה למזכרת. כל החושים שאין להם שם מתחדדים. הנה אני נפרד במלנכוליה מחוייכת מגלגולי הקודם ומפנה מקום לחיים חדשים, שגם אותם אשיל ממני בבוא היום. לפעמים מתחשק לי להשליך את כל מה שהשגתי ולהתחיל שוב, ממקום אחר הפעם. פולימורף, ועכשיו עם בת לוויה קטנה ושימושית בכיס החולצה. הצורה הרי אינה חשובה, חשוב התוכן; וכשהתוכן לובש צורה -- הכל הופך שלם יותר. הכנות, וכמוה גם הרכות, אינה דבר להתבייש בו; היא נשק יום הדין. שהרי עם האמת אין להתווכח ואי אפשר לנצח הוכחה. האויב אינו רע, יש לו פשוט אמת אחרת ולכן היא בהכרח שיקרית. הרוג את השקר ותהרוג את האוייב; דיאלקטיקה פשוטה. מעולם לא היה אכפת לי למות בשביל הדברים בהם אני מאמין, רק שעכשיו אני מאמין בעיקר בחיים. [ואיזו עוד אמת מוחלטת יש לך מלבדם?]. מכאן שהמוות בהכרח מצדיק גם הוא את עצמו ולא תובע כל הצדקה חיצונית; זו התובנה המשחררת ביותר, והיא עושה לי חשק להמשיך ולחיות. ~ הנה, זהו הרגע האפל כל כך בסוף הלילה, בו יש לחזור ולהניף את הסחבה.


Mary Jane - חושב, אך נאיבי.
בהצלחה בכיבוש יעדים ראויים, מכל מקום.
לפני 14 שנים
JabberwockY​(שולט) - ביקורתית, אך לא חושבת.
נאיביות היא תכונת אופי, ואילו אני מדבר על רצף בחירות מודעות ומפוכחות. יחי ההבדל הגדול.
לפני 14 שנים
Mary Jane - נאיביות היא לא רק תכונת אופי, בבחינת 'יש' או 'אין', אלא מלווה לעתים הצהרות פומפוזיוניות (שאין בהן כל רע), ודי לחכימא ברמיזא.
לפני 14 שנים
poetry lover - כשמגל הרצון מונף על שיבולי המציאות, לעיתים יתגלה כי גרגרי התבואה מסתירים נשמות שנגדעו.
"עשה את שאתה חפץ" הוא הבסיס האידיאולוגי לא רק לניהיליזם, גם לחוליגניזם או לנטישת כל ציווי קטגורי.
אין אני רומזת, חלילה, כי זו דרכך, אך קווי היסוד ששירטטת בהינף מקלדת באופן כה חינני עלולים להיות הצעד הראשון להרבה רעות חולות.
מי יתן ודרכך תוביל ליעדים ראויים.
לפני 14 שנים
JabberwockY​(שולט) - אני בהחלט רעה חולה בחברה, בזה את צודקת.
[ואולם אם החברה עצמה חולה, למה זה הופך אותי?]
תודה על התגובה החכמה.
לפני 14 שנים
פרלין​(נשלטת){ש} - החלק הראשון היה הרבה יותר קריא, אבל כנראה זה בגלל שעדיין לא השלת את הצורך להיות מובן.

אני עדיין מנסה להבין מה זה פולימורף בהקשר הזה. ויקיפדיה לא עזרה.

אתה כותב יפה כל כך ואני הצלחתי להבין רק את האווירה של המילים, לא את המילים עצמם. והיא הייתה חופשית ומפחידה ומציקה.
וגם נקראה כאשליה.

מעניין, כל מי שמחפש משמעות, מתחיל כמעט תמיד מאותה נקודה (כואבת). מעניין אם גם אי שם בסוף, בתום כל הגלגולים, מגיעים לאותו מקום בדיוק.
לפני 14 שנים
JabberwockY​(שולט) - אני לא חושב שקיים 'סוף' או שהגלגולים נגמרים אי פעם.
הרי ככל שאתה מבין יותר, אתה מבין שאתה מבין פחות.
לדידי, השאלה היא לכן כמה דרך הספקת לעבור.
לפני 14 שנים
זאת​(שולטת) - לרגע מתמשך, לא הבנתי אם זה סיפור או מציאות, לכן אחסוך במילים.
לפני 14 שנים
JabberwockY​(שולט) - זו מציאות סיפורית; זכוכית מגדלת על נקודת מחשבה אחת מיני רבות במרחב הסובייקטיבי שאני קורא לו 'חיים'.
לפני 14 שנים
לא תודה - יש חוק לא כתוב כזה, שאני משתדלת לציית לו, והוא אומר שהיום העוקב ללילה בו נרדמים עם ראש שכבד ממחשבות, עליו להיות שמשי, קליל וההרגשה אמורה להיות של שחיה בבריכת גזוז ורדרד (בלי הדביקות).
הפוסט שלך, הוא גורם לי להפר חוקים.

מוקדם מדי לגזוז ורדרד, אני אסתפק בבירה לבינתיים.
לפני 14 שנים
JabberwockY​(שולט) - לא יודע מה איתך, אבל בירה נשמעת לי כמו אלטרנטיבה מצויינת לגזוז ורדרד.
לפני 14 שנים
Deadpool -
אני מאוד אוהב לקרוא את המניפסט האישי הזה,
ומרגיש בתוכי שבאיזשהו אופן קיים גם בי הרצון הערטילאי לשוב אל עולמות פנימיים, אל מציאות סובייקטיבית, אל סוליפיסיזם מוחלט. ועם זאת, אני לא יודע ויודע בו-זמנית.
אני אמביוולנטי לגבי סוגיה זו. מצד אחד - הצורך בהכרה ובקיום בין-אישי זה משהו שאיני מוכן לאבד, ומצד שני - הלוואי ויכולתי לחיות רק עבור עצמי בלי לקוות, בלי לצפות, בלי לחשוב יותר מדיי על מתי ולמה וכמה ואיך ואיפה ועד מתי והאם אפשר ואילו אם - אקסטרה אקסטרה.
חיי איכר פשוט או נזיר ענו או מתמטיקאי\פיזיקאי שקבור בחדר מאובק עם עבודתו ונוסחאותיו הפרגמטיות או סופר במשרה מלאה שיצא מפתח חדרו המרופט רק עבור פת לחם וכוס קפה.

ועם זאת, אני מרגיש שעמוק בתוכי אני כל אלו וגם לא כלום מהם. אולי אני משהו אחר לגמרי, ואולי אני לא קיים בכלל. יש אנשים שבכלל לא שמעו עלי ויש אנשים שאני כל עולמם. ומה עם העולם שלי? מה על גזעי ושוכי?
שאלות ברומו של יקום, שאלות ברומה של סובייקציה פרטית.

מקווה שתמצא את שאתה מחפש ותגשים את שאיפותיך. במידה וכן, ספר לי על כך כדי שאעשה זאת גם כן.
לפני 14 שנים
Deadpool - ואגב, טום וויטס הוא "אלוהים".
לפני 14 שנים
JabberwockY​(שולט) - לא רוצה לגעת, ולא לענות.
שיישארו תלויות השאלות באויר;
יש לי הרגשה שיום אחד עוד תרצה לחזור אליהן.

מכל מקום, מי ששואל שאלות כאלו -- צפוי לו חתיכת מסע.
מקווה שארזת די צידה לדרך :)
לפני 14 שנים
Deadpool -
אני אורז כבר שנים... :)
מחכה לרגע המתאים לצאת לדרך.
לפני 14 שנים
just another one​(אחר) -
אתה יודע , אתה לא באמת חייב להגיב לביקורת חסרת עמוד שדרה שיחזיק את ה 2 שורות שכתבה Mare ,
מרחוק לפחות זה נראה שהיא מתה להכיר אותך.
נהניתי לקרוא.
תודה
לפני 14 שנים
flashback{ג"ו} - כל משפט כאן יכול להיות שם של פרק בקובץ פילוסופי שתוציא יום אחד. (או ביוגרפיה, היינו הך.)

כל קריאה מזכירה לי מחדש (במובן האפלטוני של המושג), כל קריאה קורית דווקא כשאין לי זמן לקרוא, ואז זה הכי נכנס, מתיישב מיד במאחורה של הראש, עד הפעם הבאה שאבוא להוולד מחדש.
לפני 13 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י