אני מפריע את שלוותו המנומנמת של הבלוג רק בכדי לדווח שבמסגרת התכנית הפשוטה אך מרובת השלבים "הכן עצמך לכיבוש העולם על-ידי מיליארד סינים, וגם צא קצת מחדר העבודה שלך תוך-כדי", ועוד טרם הספקתי ללמוד את השפה הצהבהבה והמסובכת הזו, למדתי לאחרונה - ובתאווה גדולה יש לציין - לשחק גו?. למי שתוהה, מדובר במשחק עתיק יומין ומבריק בפשטותו שרק סינים יכולים להמציא ושדי בו בכדי להבין לא רק למה הסינים אכן עומדים להשתלט על העולם, אלא גם למה זה בעצם טוב לכולנו. וזה שהוא נקרא על שמי לא קשור לעניין. בעיקרו של עניין נסוב משחק הלוח הזה סביב שני שחקנים המנסים, באופן פחות מטאפורי ממה שהייתי רוצה אולי לדמיין, לחנוק איש את רעהו למוות. לחנוק, אבל באופן מתורבת ועם זאת נטול שמץ של צביעות. החוקים, אגב, פשוטים באופן מבהיל. ועם זאת המשחק מורכב עד כדי כך שאין כנראה בכל ההיסטוריה הסינית הארוכה (מאד) שני משחקי גו זהים זה לזה. זו מעין אנדרטה לכוחה המחריד של הפשטות. הנה למשל, אין בגו הגבלה תיאורטית על גודל הלוח או על מספר ה"אבנים" (הן כלי המשחק; לאחד שחורות וליריבו לבנות), כך שבאופן עקרוני אפשר לשחק את המשחק על לוח בכל גודל וכמעט עד אינסוף, וזה קונספט מעניין במיוחד בהתחשב בנסיבות. הרי בכל זאת, כשחושבים על זה, יש הרבה מאד סינים על מעט מאד שטח, וכשיש הרבה אנשים על מעט משאבים, מתחילים להחנק. וכשמתחילים להחנק, כמו במשחק הזה, מנסים להרוג את מי שצריך כדי שיהיה קצת יותר אוויר לנשימה, כי אין ברירה. אבל, וכאן ההבדל, סיני חנוק מבין שגם ליריבו אין אויר ושגם הוא, אחרי הכל, רוצה לנשום. וככה מנסים לחנוק זה את זה למוות באמצעים הכי מתורבתים שאפשר, כי בכל זאת גם ליריב מותר לרצות לחיות וגם אתה לוקח ממנו את האוויר. אז המשחק הוא אינסופי באופן עקרוני אבל הוא חייב גבולות, שאחרת אין מאבק. והסינים, חוששתני, הגיעו לשלב בו הם חייבים להרחיב את גבולות העולם שלהם בכדי לפנות לעצמם מעט אויר. אבל נחזור לגו. דרך החשיבה בגו שונה לחלוטין מכל המשחקים המאפיינים את משחקי הלוח המערביים: הראייה אחרת, התחושות אחרות, אופן התחרות אחר, התפישה שונה. קראתי פעם מחקר שעסק בסריקות מוח שנערכו בשחקני גו לעומת שחקני שח, ומסתבר שהאיזורים שעובדים במוח בזמן המשחק שונים לחלוטין זה מזה. הנה למשל, לעומת שח, בגו אין אלימות ואתה לא מחכה שיריבך יעשה טעות כדי לתפוס אותו עם המכנסיים למטה כשהמאכלת הלוגית שלך מורמת בזוית מאיימת מעל אשכי האגו שלו. למען האמת, בגו אתה מתבקש להניח דווקא שיריבך משחק באופן מושלם ושהמשחק אידאלי, כך שכל הקונספט של "טעות" חסר במשחק הזה: הכל קשור זה בזה, הכל זורם זה לתוך ומסביב לזה, וזה בדיוק מה שמוציא את כל המיליטניות מהעניין. זה לא בהכרח רע, אגב; למשל, אין שום כעס כשאתה מפסיד או שמחה לאיד כשאתה מנצח. יש סוג של השלמה [מהולה אולי בקורטוב של ייאוש קיומי, אבל זה נמצא שם תמיד] ונעים לשבח את היריב על נצחונו או להשתבח על זה שלך; מין יין-יאנג שכזה, מאוזן. וככה, ככה בדיוק הם עומדים להשתלט על העולם. מחכים בתוך החומה שלהם ונותנים לנו לעשות את שלנו עד שנתעייף והם יעשו, בשקט ובבטחה, את המהלך המכריע שלהם, זה שיפיל את כל האבנים שלנו מהלוח. והרי לא רחוק היום. או שאולי הם כבר עשו? בכל אופן, תיכף-תיכף נבין אנחנו שכל הרדיפה הזו אחרי מהשלאיהיה היא מטופשת למדי, בעצם, והחללים שבתוכנו יגדלו עד כדי כך ששום ניו-אייג' מוגדל בשקל עשרים לא יוכל למלא. תיכף-תיכף תשתנה הפרספקטיבה ונבין בשביל מה ראוי ובשביל מה לא ראוי לחיות. וכשזה יקרה, הקומוניזם הסיני יעמוד ויחכה לנו בזרועות צהובות ופתוחות רחב, מזמין אותנו לחיבוק בקוטר מאות רבות של שנות היסטוריה, כאילו היו איזה אב קדמון ונוסטלגי: יציב, למוד-נסיון, פשוט, אולי רק מעט נמוך. הוא לא יתיימר לשנוא את החומר אבל גם לא יעריץ אותו; הוא לא יטיף לסגפנות אבל גם לא יסגוד לנוחות; הוא יציב עובדות קיומיות וישאף להתעלות מעליהן. הוא יעבור אבולציה, הקומוניזם הסיני, יתאים את עצמו לרוחות העיתים ואז ישתלט על הכלכלה העולמית ויעשה הכל מהר יותר, זול יותר, חכם יותר ולא בהכרח רע יותר מהמערב. ואז, הו-אז הוא יפיל את כולנו ברשת של עצמנו, ולא יהיו מאושרים מאיתנו. שהרי סוף-סוף, אחרי אלפי שנות גלות, אולי נרגיש שמצאנו לנו אבא. אז מה אם הוא קצת מלוכסן?
[ולסיום, קושיה כרומופלסטית: האם כשסיני נחנק הוא הופך ירוק?]
לפני 14 שנים. 4 בפברואר 2010 בשעה 22:48
