מסעותיי היומיומיים ברכבת, לאחרונה, מזינים היטב את איבתי הנושנה להולכים-על-שתיים. כל החוליים האנושיים בוקעים מביצתם כשאנשים נמצאים ברכבת, עוברים ממקום אחד למשנהו בתוך חלל שאינו שלהם. [לו רק היו מבינים שהחלל אינו שלהם.] הנה לך תמונה מזוקקת, מדויקת, חדה, של הרפש האנושי. טיפשות ועליבות, צרות-עין ובעיקר חשיבות עצמית מופרזת, אלו המראות הניבטים אלייך מהמושב הכחול של רכבת ישראל בתחילת העשור השני של המאה המקוללת הזו. לקח לי בדיוק שבוע להתייאש מהם, מהאנשים, וזה עוד אחרי שבאתי מלא בכוונות טובות. בהתחלה עוד דרשתי מאיזה יושב-אורח פה ושם להשתיק את הצפצופים הדיגיטליים הבוקעים מה"סנייק" שהוא משחק בטלפון הנייד והנוצץ שלו; עוד הייתי מעיר בחיוך מנומס ואסרטיבי לפריחה מקומית, עטורת-ציפורניים וצבועת שיער, שתדבר קצת יותר בשקט. אבל הם הרי משוחחים על השטויות הכי חשובות בהיסטוריה האנושית; אלו עניינים שפשוט חייבים לצעוק בקולי קולות כדי שכולם ישמעו. ומי לא היה רוצה לדעת איזה מנייאקים הבני-זונות במשרד הרישוי שלא העבירו אותה טסט אתמול? בכל אופן, כשהבנתי שהם אפילו לא מבינים שמדובר כאן במרחב ציבורי ושיש פה גם אנשים שרוצים, רחמנא לצלן, לקרוא ספר או סתם לשבת בשקט, לחשוב קצת ולהתבונן בנוף המכוער שמסביב -- התייאשתי. אז הרכבתי לעצמי את הפלייליסט המושלם (!) ועכשיו נשאר לי רק לשבת ולצפות בהם מהצד, מכלים את זמנם ומרצם ומחכים באופן כה ססגוני לסוף שכנראה יגיע להם, כמו כל דבר אחר, בהפתעה גמורה. דווקא נעים לי להתבונן בהם מהצד. במיוחד אני אוהב לראות אותם נדרסים על-ידי המאסות הזורמות של חבריהם הנכנסים ויוצאים מפתחי הרכבת האדומה. אתמול, למשל, החלטתי לתבוע את פיסת המציאות שלי בעולם - רק לרגע, כדי להרגיש שייך - ודרסתי אישה מטופשת אחת כשהגיע תורי לרדת אל הרציף האפרפר. היא עמדה בדיוק מול הפתח ועברתי דרכה באלימות, בכח, בכוונה ברורה. אפילו לא העמדתי פנים שאני מנסה לנווט לצדדים. הבטתי הישר בעיניה ולא מן הנמנע שגם חייכתי חיוך קטן. והיא, אני חושב שהיא למדה להבין שלא כדאי לעמוד בדיוק מול פתח הכניסה כשאנשים יורדים, שצריך שיהיה סדר בדברים ושבמרחב ציבורי אתה חייב להפריע לאחרים רק במידה המינימלית האפשרית. אולי ככה היא תבין שחכם יותר לעמוד בצד עד שיגיע תורה לעלות, ותלמד שהיא לא היחידה בעולם. ואולי לא. לא באמת אכפת לי. כל זה טוב ויפה אלא שמפעם לפעם, דרך מסך הערפל של בוקר שהתחיל עם מעט מדי קפה או ערב שנגמר עם יותר מדי דאגות, נופלת עיני על טיפה קטנה ומזוקקת של יופי. טיפה יפה ונקייה זוהרת אל מול הכיעור הממלא את הקרון והרציף, מנצנצת ומתריסה כנגד הרקבון המתרוצץ במעלה ובמורד המדרגות הנעות. יש לי נטייה כזו, לתפוס אותם בעין. את השונים, את יוצאי הדופן, את האנשים היפים. אני לא מצליח שלא להבחין בהם. אז אני משתדל לשבת קרוב, אולי יקרינו מעט מהיופי שלהם לכיווני ואוכל לנמנם קצת. לפעמים זה יופי אסתטי בלבד, כזה שמשרה הרגשת חום ונינוחות, ולפעמים הוא עמוק יותר ונותן תחושה שלא הכל עוד אבוד לחלוטין, שיש עוד שותפים לטרגדיה ושעוד יש שפיות בעולם. זו יכולה להיות חיילת צעירה ויפהפייה או סטודנטית מתוחכמת עם ספר ביד, זו יכולה להיות אם עירנית ומחוייכת או אישה נעימת הליכות בגיל העמידה, מסוגננת ומטופחת בדיוק במידה הנכונה. לעיתים נדירות זה אפילו גבר, אולם אז הם תמיד מבוגרים מאד, בעלי יציבה זקופה ומרשימה, או ילדים אבודים וחולמניים בעלי עיניים טובות שנידונו לחיות בעולם לא להם. אני לא יכול שלא לראות את הטיפות הנוצצות האלו מרצדות מעל לנהר הסחי, ולא משנה כמה אני מתאמץ. וזה, דווקא היופי הנדיר הזה נטוע בתוך הזוהמה המרקדת, הקולנית ומעלת-הקבס שמסביב, דווקא זה מה שעושה לי - יותר מהכל - לרצות להכאיב.
דוק עדין של רקב עולה באפי. ריח של זוהמה מעורבת בצחנת זיעתם המיותרת של האנשים; זיהום סתמי וחסר חשיבות, ארעי. תיכף-תיכף כולנו נעלם גם ככה; כל זה הרי לא באמת משנה.[/color] [ציינתי כבר שיש לי פלייליסט מושלם, אגב?]
לפני 14 שנים. 5 במאי 2010 בשעה 11:26
