הולנד.
מוזיאון גדול. יש הרבה כאלו.
חיכיתי להגיע לשם. הוא מציג את אחת התמונות האהובות עלי, מאלו שאתה באמת רוצה לראות לפני שתתפגר. אני נכנס למוזיאון ביראת קודש; - לפעמים אני אוהב יראות קודש.
לא יודע אם זה בגלל כל הדברים שמותר בהולנד ושעופפו אותנו רגע לפני המוזיאון, אבל אותו אחד שהיה איתי רגע לפני נעלם דקותיים אחרי. מצויין. אני לבד. שיהנה.
אני הולך להנות.
*
הנה קצת סוריאליזם.
והנה קצת דאדא.
והנה ונוס קשורה והנה טלפון עם לובסטר במקום שפופרת והנה ג'ירף בוער.
והשפם שלו.
יופי.
באמת יופי. באמת.
אבל אני פה כדי לראות תמונה אחרת, תמונה אחת קטנה.
דחיית סיפוקים.
עוצר, מביט, מסתכל, בוחן, חושב, מרגיש.
הולך.
לחדר הבא.
רגע.
מה, זהו?
דחיית סיפוקים אמרנו. ויש עוד.
חוזר חזרה. רגע.
הי, הנה ספל פרווני!
טוב, די.
*
חדר גדול הוא החדר הבא. ארוך ורחב-ידיים למדי. בוש מסתכל עלי במדליונים של עץ דרך זכוכית. האור משתקף ממנה ומפריע לי לראות את הפרטים.
אנשים, מה נסגר אתכם? ככה בונים תאורה במוזיאון?
נו, לפחות המאסטרים הגדולים קיבלו חדר גדול. אני תולש את עצמי מהנווד הבושיאני וממשיך.
עוד ועוד יופי מסביב, ופתאום היא מולי.
*
אני יכול לגעת בה אם אני רוצה. רק פס על הרצפה מפריד ביני לבין השמן העתיק של ברוייגל.
אחרי עשרים דקות איזו בלונדינית מבוגרת גוערת בי שאני מסתיר. והיא צודקת. התמונה קטנה ואני שתול מולה.
יש פה עוד אנשים, מר ג'אברווק!
התנצלות ואני זז טיפה הצידה. היא מוציאה זכוכית מגדלת ומסתכלת בעניין.
איך הייתי יכול להיות כל-כך טיפש? והרי יש לי זכוכית כזו, רק לא עלי. אני מציץ לה בזכוכית מבלי שתראה.
היא מהמהמת עוד קצת מול התמונה והולכת.
שוב לבד, אני וברוייגל. מרחק נגיעה.
סוג של אקסטזה.
סליחה, מה השעה? אני כבר הרבה אחרי עשרים הדקות שהקצבתי לי מול התמונה. ויש בטח עוד הרבה לראות. והוא מסתובב לו אי-שם במוזיאון ותיכף בטח ירצה לזוז לקופי-שופ הקרוב. ככה זה בהולנד.
אני צריך לקרוע את עצמי מהתמונה. לקלף ממש.
אני חוזר אליה עוד כמה פעמים לפני שאני עוזב את החדר.
*
מסדרון. הרבה יופי מסביב אבל שום דבר לא נכנס. אני עוד בבבל. זומביפיקציה. סהרוריות.
בום.
*
אני מוצא את עצמי בתוך אולם. לא חדר; אולם. ענק. רובו ריק. פה-ושם מסך טלויזיה, קופסאות קרטון, כלי עבודה בערבוביה.
פוסט-מודרניזם.
הניגוד צורם לי מדי. אני חייב לברוח מפה.
אבל כדי להגיע ליציאה חייבים לעבור באולם הזה.
יוצא מהר. יורד במדרגות. אני רוצה סיגרייה. רוצה לנוח קצת, לעכל. איך יוצאים מפה? ימינה כאן, שמאלה שם, ואולם חשוך עוטף אותי פתאום. מנורות שמובילות לאנשהו, ואני עוקב.
ואז זה מכה בי.
*
זה מבוך של חדרונים. וכולם, אבל כולם, ומפה-לפה, מלאים בארגזים.
הייתי חושב שהגעתי למחסן של המוזיאון ומסתובב שם שעות – אני אוהב מחסנים - אבל שלט גדול מאיר את עיניי בהסבר ארוך על האמן שניסה להעביר את תחושת תא המטען של מטוס. והוא אכן הצליח, מיסייה אמן: הכל מלא ארגזים; בדיוק מה שהיית מצפה מתא מטען של מטוס. ובכל מקום: Air Mail. ארגזים גדולים, ארגזים קטנים, מכתבים בערבוביה ברשת מחוררת, ארגזים גדולים וארגזים קטנים.
ועוד קצת, ארגזים.
אני מנסה לנשום לאט.
*
אני קולט פתאום שאני מזיע.
אני קולט שאני בפראנויה מטורפת.
שאני לא יודע איך יוצאים מכאן. שלא רואים כלום מרוב ארגזים.
אני מרגיש שמועכים אותי, שזורקים אותי מגן העדן הבב?לי ישירות – ובלי התראה! – למימיו המעופשים של הסטיכס. לפחות היו שמים שלט קטן: "זהירות! פוסט-מודרניזם."
ברור לי מעל לכל ספק שכלב תלת-ראשי נמצא בתוך הארגז הענק הזה שמולי.
אני לא מצליח לברוח. זה מבוך מלא בארגזים. מחניק לי והסיגריה מוכנה ביד, רק שאי אפשר כאן להדליק.
זו הרי יצירת אמנות.
"ברוייגל. ברוייגל. תחשוב ברוייגל." אני נתקל בארגז נמוך מדי שצועק עלי Air Mail! ומועד. הסיגריה שעוד לא הדלקתי נמעכת על ארגז אחר, גדול יותר, ונשברת. וגם הארגז הזה, כמה מפתיע, גוער בי באותה נימה בלתי-מתפשרת:
Air Mail.
לאט, ג"ו. תנשום לאט.
*
הייתי נותן הרבה בשביל למצוא פה איזה שומר שיראה לי איך לכל הרוחות והשדים בורחים מכאן.
הם בטח כולם בהפסקת צהריים. או שאולי אני במוזיאון העינויים?
לא הייתי צריך לעשן את הדבר הזה קודם.
אבל מי י?ד?ע?
להם זה כנראה מעבר טבעי.
מאות שנים במסדרון חשוך.
*
*
בסוף מצאתי את עצמי בחוץ.
אויר קריר, נעים, מלטף.
אויר אירופאי.
אבל לבן-זונה שהרס לי את הברוייגל שלי אני כבר לא אסלח.
איפה אמרת שהקופי-שופ?
לפני 17 שנים. 22 ביוני 2007 בשעה 13:07
