כבר לא בורחת

התעוררתי משנ"צ, האדרנלין שכח לו, ואיתו גם תחושת האופוריה שהייתה קיימת מאז אתמול.
הגעתי למסיבה, עטויה במסכה.
מביטה מסביבי, אנשים רגילים. למראית עין זוהי מסיבה פורימית רגילה, אבל אני יודעת שכמו שאני לא, כך גם הם. מנסה לחשוב מי הוא מה, ומה עובר להם בראש, האם מחשבות רגילות של אנשים רגילים, האם מחשבות אפלות.
נכנסת פנימה, קצת בהלם תרבות של תיירת שזה עתה הגיעה למקום זר ולא מכירה איש.
אני מופנמת ולא עושה מינגלינג. עומדת עם חברות ומביטה, אני חושבת שלהן היה קל יותר להיכנס לאווירה, אני מביטה, עדיין עטויה במסכה, עדיין לא מרגישה בנוח להיחשף.
האוירה מחרמנת, אולי זה בראש שלי ואולי זה כך באמת, אירוטי, אני מסתקרנת, הולכת לשירותים, להפתעתי משמאלי כוכים קטנטנים, אני מביטה, נעצרת, ורואה גבר כורע ובחורה מצליפה בעכוזו, אני לא יכולה לזוז, זה מעניין אותי. כמו הצצה לעולמם של אחרים, אני יודעת שטוב לו , לבחור, המשכתי לשירותים, חוזרת, הם עדיין בעולמם. עכוזו חשוף והיא מוציאה דילדו או פלאג מעבירה בחריץ, של הבחור, פאק זה מחרמן, ובאיטיות מחדירה אותו פנימה. מכניסה את חציו ומוציאה ואז מחדירה שוב. פחות לאט ממקודם, אך עמוק יותר. אני קפואה במקומי, ומסתכלת. תנועות הגוף שלו מעידות כי כואב לו במקצת אך הוא מתענג.
יורדת חזרה למטה, לחברותי, שרוקדות להן במרץ, אני נהנית, לאט משתחררת. גוף נוגע בגוף, הכל מותר, הכל בסדר, הכל מתירני, ואני רוצה גם, אבל עצורה.
הולכת לשבת לבד, בפינה, צופה מסתכלת, עדיין עטוייה במסכה.
הכל חדש לי, הכל מסקרן, אירוטיות וחרמנות באוויר,אבל מהסוג הנעים. אין תחושה של סליזיות.
כמעט ולא שותה, אבל שיכורה.
אני לא באמת שייכת, אבל באמת שייכת.
צריכה ללמוד לשחרר...