הכאב הוא נפשי. שהופך לאט לאט לפיזי.
חוסר יכולת לקום, תחושה שכל הכוח והאנרגיות אט אט אוזלות מהגוף.
כעס שהולך ומתעצם משולב באכזבה, השפלה, התפכחות, אובדן והלם.
כל היציבות והבטחון שהיו לי עד לאותו רגע נשברו לרסיסים קטנים קטנים.
ואני מנסה להתאושש, לקום, לאסוף את הכוחות מחדש.
לסלוח.
ואני לא מוצאת לזה מקום.
שמלווה אותי קצת יותר מחצי שנה.
שלא חשבתי לרגע שהוא יצליח לגעת בי.
שהביא לי את השלווה והרוגע שבבטן.
אותה שלווה שחיפשתי כל כך הרבה זמן.
את היציבות הזו, שלא ביקרה במחוזותי תקופה די ארוכה
שכשאני חושבת עליה אני רואה למול עיני בול עץ עם שורשים כה עבותים וחזקים תקועים עמוק עמוק באדמה.
שמחייך אותי, אוהב אותי, מלטף אותי, מזיין אותי, מכאיב לי, ומרגש אותי.
מצחיק אותי, מקשיב לי, מבין, מרגיע, מדבר, וממלא.
לקח לי די הרבה זמן להפנים, להכניס אותו לחיי, להרשות לעצמי להיפתח, להיחשף, להיות פגיעה, להיות רכה...
ובעיקר להבין שאני אוהבת. מאוד מאוד אוהבת.
"את לא יודעת לחלוק בטוב", כך היא אומרת לי ואני מתנגדת.
אני כן, אני עונה לה, מפשפשת במוחי ומנסה לתת לה דוגמאות קלושות.
היא עדיין בשלה, מקשה, "את עוצרת ושומרת בבטן, גם כשרע וגם כשטוב".
אני שוב מתעקשת ומנסה לתת דוגמאות עגמומיות.
לאט לאט אני מבינה. מפנימה שהיא צודקת, שאני באמת לא.
אין לי צורך, הטוב הזה הוא הטוב שלי, האושר הזה הוא שלי פרטי ואין לי כל צורך לחלוק אותו עם אחרים.
לא יודעת אם זה בגלל המופנמות שלי, או כי פשוט אין לי צורך לשתף ולערות אחרים...
אני חותכת את הירקות, הוא מטגן את הבצל, ככה בהרמוניה מושלמת אנחנו נטולי כל כישרון בישול מכניסים הכל לסיר, בוחשים ומבשלים.
סירים קטנים מידי, מחסור בכלים, אבל שום דבר אינו פוגם בהנאה שלי
להיות איתו ביחד, לבד.
שנינו במטבח הקטן.
שותים, מעשנים, שומעים מוסיקה ומפזמים.
כשלפתע הוא נעמד מאחוריי... מנשק את העורף ובדיוק כשאני מפנה ראשי אליו לנשקו בחזרה מרגישה חבטה קטנטונת בעכוזי, זיק שובב ניצת לי בעיניים.
הוא מחבק, אוחז בי ומכווננן לעבר חדר המיטות.
כמה זמן אחרי אנחנו קמים כדי לגלות שנשרף לנו הבולונז...
שום דבר לא משבית מחדוות הבישול והזיון שריחו עדיין נידף בחלל...
אנחנו מתיישבים לאכול, ולמרות הכל. יצא טעים.
כשמוסר הלוט מעל הערפל, התובנות מגיעות
וגורמות לי להבין שהפנטזיה שלי ושלו לא תואמת את המציאות.
העצב מחלחל לאט.
האכזבה גם היא.
די ברור לי מה אני רוצה, חשבתי שברור גם לו.
ידעתי שהכל היה אמיתי
כל מילה, כל תחושה, כל מגע.
מסתבר שזה לא סיפק אותי...
שאני צריכה יותר.
רגליים לאט נוחתות שוב על הקרקע, אחרי שהן ריחפו להן באוויר
שקט.
ורק הלמות הלב הכואב נשמעות.
עוד בטרם הגעתי לשם היה לי ברור שהתשובה שלי תהיה שלילית. למרות ההתלהבות הראשונית, החיבור לא היה מושלם בעיני.
אני מתיישבת למולו, הוא פותח את הדפים ומתחיל לעבור על כל הסעיפים בחוזה. אני מקשה, ומציינת את התנאים הלא כל כך הגיוניים שלי...
ואז הוא מתחיל להקריא מספרים, השפתיים נפתחות קמעא, ולאט לאט פעירת הפה הופכת להיות גדולה יותר ויותר בצורה מטאפורית.
אני מהרהרת ביני לבין עצמי ויודעת שיהיה לי קשה עד מאוד להשיב בשלילה. המספרים כמעט הכפילו את עצמם.
אני שומרת על פוקר פייס, ממשיכה לשאול, ממשיכה להתנות, והכל מתקבל, כל בקשה או תוספת מתקבלת בחיוב.
אני יוצאת משם, יש לי שבוע לחשוב ולקבל החלטה. משתדלת לא לחשוב באופן גרידי, ולבדוק ולבחון אם ההזדמנות באמת טובה לי.
אחרי שהתעוררתי למחרת עם גוש ענק בבטן שחונק ולא נותן לי לנשום
סשן עם הפסיכו שלי עוזר לי להבין מה מקור ההתנגדות ולשחרר.
ואני מחליטה שזה הולך להיות שיעור.
שיעור שהולכים לשלם לי עליו, והרבה.
חתמתי.
ידעתי שהוא שם הרבה לפני שהוא ידע.
היה לי כל כך ברור שהוא כזה. שהוא כמוני.
זיהוי של נשר המאתר את טרפו.
הוא לא הכיר את המינוחים, לא ידע משמעויות.
איש מעניין שחלק איתי את אותו משרד.
לאט לאט התקרבה הנפש.
לאט לאט התקלפו הקירות.
הוסרו המחסומים.
הוא הפך להיות האדם הכי קרוב אלי נכון לאותה תקופה. איש סודי.
חבר לחבר, נתינה, נשמה לנשמה.
אחד האנשים הבודדים בחיי שאין דבר שאני לא אעשה עבורו.
שנה וחצי אחרי, אני יושבת למולם.
למראית עין, לכל יושבי המקום הם נראים כמו כל זוג רגיל
היא שלו, הרכוש שלו
ואני איתם.
הוא מצא את מקומו, מביט בה בעיניים בוהקות מאושר
היא למרגלותיו
כנועה ומסורה.
והלב מחייך...
הנחש שהמתין לי בכניסה לדלת ביתי לפני כיומיים אימת את החשש.
מזה כחודש שבו לקיתי בפוביית נחשים ואין לי מושג בכלל איך היא הגיעה אלי, ולמה דווקא בדמות נחשים. מעולם לא התעסקתי איתם או התמודדתי מולם.
הייתי הרבה יותר זהירה בכל פעם שיצאתי מפתח הבית, בודקת לצדדים, וגם בין כתלי הבית דמיינתי שמטיילים להם נחשים מתחת למיטה, מתחת לספות, ודווקא כשהחלטתי שאני מתמודדת איתם, עומדת מולם
הם ניצבו לי ממש בפתח דלתי.
זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, כל פעם חששות או פחדים אחרים מתייצבים למולי.
ואני אדם די מציאותי, ויודעת שאי אפשר להזמין נחש, לפחות לא אמיתי.
אבל אני לא מצליחה שלא לתהות...
האם מרוב ההתעסקות שלי בפחד אני מזמינה אותם לעימות חזיתי?
אם יש דבר אשר בחלומות הכי פרועים ונלוזים שלי לא חשבתי שאעשה זה לחלוב עיזים. או בכלל לחלוב...
מצאתי את עצמי לקראת ערב מתיישבת על שרפרף קטנטן בדיר עיזים, סוחטת את עטינהם של שתי עיזות עד זוב.
ובאופן פלא כל כך התענגתי מהמעשה.
שעה וחצי של חליבה מיוזעת הניבו ליטר של חלב חמים אשר יפיק יוגורט. אוח, כמה שאתענג עליו.
אבדתי אמונה
ואני מבטיחה לעצמי, זה זמני, זה יעבור.
שבי לך בצד, תנוחי, קחי פסק זמן, לטפי את הצלקת, דברי אליה, התייחסי אליה,
עברי עליה עם האצבעות, לאט לאט, בעדינות, הרגישי אותה, אהבי אותה גם כשהיא כואבת.
אני מנסה, באמת שמנסה לתת לה יחס הולם, אבל אני חוששת שאני נקשרת אליה. כל כך נקשרת אליה, עד שלא אתן לה ללכת.
