כבר לא בורחת

נלחמתי בהן בשבועיים האחרונים
מלחמה קשה.
הבטן אומרת לא, הראש אומר כן, הפסקתי לרגע לבטוח בהן,
כי חשבתי שאני עטוייה בשריון כל כך עבה שהוא מונע ממני לראות מה באמת נכון,
אז התעלמתי
והתעלמתי
למרות שזה לא הרגיש לי נכון ולמרות שלא בטחתי.

אולי כי כל כך רציתי שזה יצליח, אולי כי כך כך רציתי לשחרר את המחסומים והמגננות שלי.
אבל כשהציבו בפני אולטימטום הבוקר היה לי ברור... כל כך ברור שלא טעיתי.

דמעות שוטפות את הכעס והאכזבה.
כעס כי לא הקשבתי לבטן שלי, ואכזבה כי הכל היה שקרי.

התבלבלו לי האינטואיציות.
אני כבר לא בוטחת בהן.
תמיד סמכתי על תחוש הבטן שלי, אבל אני חושבת שהפחדים וההגנות שבניתי משבשות אותן.
אני כבר לא בטוחה שאני יודעת מה נכון. אני מנסה, נותנת צ'אנס, אבל אני לא באמת מאמינה.
ועל הנייר אין לי כל סיבה שלא להאמין...
הכל נראה מושלם.
אבל הבטן אומרת לי שלא. משהו שם לא נכון.
אני נלחמת בה, בבטן, מנסה להתעלם, יודעת שלפעמים המוח מתעתע בי.
סוג של מלחמה,
אני נלחמת בעצמי.
אני רוצה להאמין, אבל לא מצליחה.
הרציונל אומר לי להישאר ולבדוק, הבטן אומרת ללכת.
החלטתי שלא להחליט
ולהמתין.

לפעמים... כשאני מכונסת בעצמי וכואבת אני שוכחת עד כמה החברים הטובים שלי אוהבים ומכילים.
מפגש אחד, המון אהבה וגעגועים. צריכה להיות במחיצתם יותר.

לזכור תמיד לא להיפגע ממישהו נטול משממעות.

אחרי שנה שלא, כשהצירים בגוף חורקים אני חוזרת להתאמן.

סוף מרץ, איילון, נהיגה מהירה, לילה, מוסיקה חזקה, אני מפזמת לעצמי בקולי קולות כשטיפות כבדות של גשם זולגות על החלון.

הכתמים הצהובים הללו בגוף, הם אלו שנשארים אחרי שהסימנים הכחולים נעלמים.

הכלבה שלי שחזרה הביתה אחרי טיול עצמאי בשדות, עם ריח צחנה של נבלה ששורף לי את השערות בנחיריים.

ומתנה אחת שווה שקיבלתי... איבר גברי בגודל כף יד עשוי משוקולד משובח. יאמי.

דווקא, שהכל נראה בסדר, העתיד נראה שפוי ויציב, עמוד אחד יציב קורס לו. מתפרק. ומחזיר אותי חצי שנה לאחור.
אין לי כח להתחלות חדשות, אין לי כח לחפש שוב את עצמי.
מתכנסת בתוך עצמי, מנסה לחשוב ולהבין מה אני רוצה ואיך אני הולכת להתמודד עם העתיד לבוא. דמעה יורדת לה פה ושם במורד הלחיים, אני עוצרת, לא מרשה לחברותיה להגיע.
עוד לא מסוגלת לחלוק ולשתף, עדיין בתוך הבועה של עצמי.
חסרת אנרגיות ותוהה...

דמעות הן המקלחת של הנשמה שלנו
שמעתי אתמול מישהי אומרת את המשפט הזה, ומאז הוא לא יוצא לי מהראש.
מהדהד לו.
אני לא יודעת לבכות, לפחות לא בכי טוב וחזק שכזה.
לא יודעת לשחרר את הרגשות שנאגרים אצלי בבטן. דוחפת אותן פנימה עמוק.
הפסיכולוגית שלי טוענת שבכדי להרגיש אני מביימת לעצמי סיטואציות שבהן מותר להרגיש...
כל הרגשות כבולים ואני לא נותנת להם להשתחרר.
אני מלמדת את עצמי להיות רכה יותר, מרגישה יותר. לא תמיד זה מצליח, שומרת הכל בבטן.
מישהו, איש בלי שם ונטול משמעות לחלוטין אמר לי השבוע מילה.
מילה אחת, תמימה שהרגישה כאילו ננעצה לי עמוק עמוק בנשמה.
לא כי יש לו חשיבות כלשהי, אלא כי המילה הזו התיישבה לי על יבלת ענקית שממאנת להתפוצץ ולהיעלם כבר הרבה מאוד זמן.
המילה הזו הכאיבה כל כך, אפילו השפילה. ואולי זה משהו שנבנה אצלי בראש, ואולי הייתה כוונה תחילה. המילה הזו עדיין נעוצה שם וגורמת לי לחזור לאחור. ברגע שקצת הרשתי לעצמי לחיות....

הבטחתי לעצמי שהפעם הבאה תהיה אחרת.
תהיה נכונה לי, בריאה לי, הגיונית לי.
ואחרי תקופה ארוכה של שקט...עשיתי.
הדם רגש וגעש, הנמלים טיילו להן בכל הגוף.
האדרנלין...
רציתי, אבל פחדתי.
בעיקר חששתי מהמקום אליו זה יוביל.
חששתי לחזור לאחור.
חששתי שמשהו יקרה.
חששתי מהיעדר הרגש.
חששתי מהחלל הגדול והשחור שהיה.
אבל עשיתי...
וזה רק עזר לי להבין.
השתניתי, התחזקתי, ובעיקר חזרתי להיות אני
ולדעת מה אני רוצה וצריכה ומה נכון לי.

לחשוב, להוציא ולפרוק
אולי נשמע הכי טריוויאלי, אבל אצלי זה שתי מערכות שונות
לחשוב שכואב ולדעת להוציא את הכאב
לחשוב שטוב לבד ולדעת להגיד שאני לא רוצה להיות לבד
נראה לי שבמשך שנים הדחקתי את הרצונות האמיתיים שלי
ולבשתי תחפושת של משהו אחר. אולי של משהו שהייתי רוצה להיות או משהו שציפו ממני להיות, לא ממש יודעת להסביר.
אולי להיות אדם אחר, כשמידי פעם אני נתקלת בבפנוכו שזועם לו ומציף את מה שאני רוצה באמת, וזה שקט שלווה, ולהיות הכי פשוטה והכי אמיתית שיש.
ולאט לאט אני שוב לומדת וחוזרת להיות אני.

כשעמוק עמוק בבטן שורף מהלחף, לחץ נפשי מטורף שאפף אותי בשבועות האחרונים, עבודה רבה ומתישה שלא נפסקה גם בשעות המעטות ששהיתי בבית, לחץ מטורף שגרם לעפעף שלי לקפצץ לו. הגוף מותש ממאמץ נפשי וכשנגמרות לי שוב האנרגיות.
אני מכבה את האור, נשכבת על המיטה, עוצמת עיניים, חושך ושקט, ואני מקשיבה לאותן מילים המלמדות אותי לשחרר ולהרפות.
עובד כל פעם מחדש.
חצי שעה של שחרור, כשהדמעות משתחררות להן חופשי במורד הלחיים, חצי ערה חצי ישנה, מקשיבה לא מקשיבה ואני קמה.
מרגישה איך האנרגיה נבנית לה מחדש, איך המצבר נטען לו לאיטו.
צוברת לי כוחות להתמודד עם השבוע החדש.

הוא צף, ממלא אותי, מטריף אותי.
והוא מנווט למי שלא אשם.
משתולל לי בעורקים, מציף, עוצמתי, מוחשי ובלתי ניתן לשליטה.
ואין לי ממש סיבה מוגדרת לכעס הזה, אבל הוא שם.

אחרי כמה חודשים של שקט נפשי, התחשק לי לשחרר ולפרק.
תוך ידיעה ברורה שזה לא הדבר הנכון לעשות, ובטח שלא עם האדם הנכון, ידעתי שאשנא את עצמי אחרי, ובכל זאת רציתי.
מלחמה עצמית קצרה, והפסדתי לעצמי.
כנראה שיש איפשהו מישהו ששומר עלי מעצמי ומההרס העצמי שלי.