כבר לא בורחת

מסתבר שאני בתקופה טובה, אפילו לא זיהיתי אותה כשהיא הגיעה, מרוב ההתנגדות הפנימית שלי לטוב שהייתה לי עד לאחרונה.
החלטות יותר בריאות ונכונות מתקבלות, אני פונה לדברים חיוביים יותר ובכלל משדרת חיוביות לסביבה...
שמעתי בכמה מקרים שונים ושיחות שונות עם אנשים אוהבים, שמסתבר שמכווצת המוחות שלי עשתה פלאים. מה שהם לא מפנימים ואולי גם אני עדיין לא ממש מפנימה זה שאת רוב העבודה הקשה עשיתי בעצמי, עם קצת עזרה.
בחודש הבא מסתיימת לה שנה מבחינתי... שנה של התמודדות, שנה של קשיים, כאב, עצב געגועים, והמון מלחמות עצמיות. משום מה הסיום מסמל בעיני תחילתה של תקופה חדשה, כאילו האופל נגמר לו ומתחיל להגיע קצהו של האור.
חתימה של חוזה חדש עם התחלה חדשה במקום חדש, התחלה של חיפוש מקום מגורים חדש עבורי...
אולי דברים טובים עומדים בפתח. ועדיין, למרות כל הטוב והשינויים נותרה עוד עבודה רבה לפניי.
אבל משום מה היא נראית לי קלה יותר ונעימה יותר מכל העבודה שעשיתי עד עכשיו.

מרגישה תקועה, מרגישה שאני לא מצליחה לשחרר את עצמי, מרגישה מתוסכלת.
כאילו אי שם בבפנוכו קיימת הליבה והתשובה ואני לא מצליחה לגעת בה, כבר כמה חודשים שאני הולכת סחור סחור, הולכת מסביב, לפעמים הולכת מהר יותר, לפעמים מאטה, לפעמים רצה.
עוקפת אותה מימין לפעמים משמאל אבל אני עדיין עוקפת אותה ולא מצליחה לחדור פנימה. פנימה לתוך עצמי ולמצוא תשובות.
ואולי אני יותר מידי מקווה שהתשובות שנמצאות שם הם אלה שיביאו לי את ההארה והם אלה ישצליחו לשחרר אותי.

התעוררתי בבוקר עם ירידת מתח, מחסור חמור באנרגיות, אכזבה והמון כעס עצמי.
שינוי עצום לעומת תחושת ההקלה שהרגשתי אתמול.
מאוכזבת מעצמי, מאוכזבת בגלל חוסר ההצלחה ולא מצליחה להימנע מלהשליך השלכות על האדם שאני.
לא מצטערת, אבל תוהה. תוהה אם לא חתכתי את זה מהר מידי בגלל הפחד והחשש מנטישה. מה שגורם לי להבין שתחושת ההקלה הייתה מזוייפת.
עוד מעט אמורה להתחיל את השבוע, ראיון עבודה לפניי ואין לי אנרגיות לחייך ולמכור את עצמי.
צריכה לעבור למוד אופטימי.

חודש של ביחד נקטע לו, מסתבר שהאינטואיציה מייצרת לי סרטים מציאותיים.
החלטתי לחתוך. עמוק בבטן קרו יותר מידי בלאגנים והמולות בחודש אחד. ואני רק רוצה את השקט שלי, את הפינה השקטה והכתף שאוכל להניח את הראש ולנוח. רוצה להרגיש בטוחה, רוצה להרגיש אהובה, לא רוצה לפחוד. לא רוצה לחשוש.
שניה אחרי שהסתיימה השיחה הגיעה ההקלה המבורכת.
ואני תוהה ביני לבין עצמי האם היה לי קשה מידי להתמודד, או שזוהי באמת הקלה של משהו שלא היה צריך לקרות.

כשאני מתקרבת ומשחררת ומרפה, ואז מתחילה לרצות, באמת באמת לרצות ולנסות מתגנבים להם הפחדים. פחדים בדמות שדים שמשתוללים במוחי, עושים שמות וגורמים לחוסר ביטחון לצוץ ולצוף למעלה. החסינות והבטחון שאפפו אותי עד כה שגרמו לי להיות מנותקת ומנוטרלת מפגיעה ולהיות בשליטה מתמוססים להם. בא לי לחתוך ולעזוב כי כשאני מתחילה להרגיש אני מרגישה כאילו השליטה נלקחת מידיי. ואני נלחמת בעצמי להישאר.
הפחד להיות חשופה ופגיעה, הפחד להיפגע לא נותן לי מנוח. אני מנסה לגרש אותם במחשבות חיוביות ואופטימיות יותר, אני מקבלת אתנחתא רגעית ואז הם חוזרים.
אולי זו נבואה שמגשימה את עצמה, אולי הם גורמים לי להרחיק אותו מעליי אבל ההרגשה פאקינג מחורבנת.

כך אמר לי הערב הונילי החדש שלי, אחרי ששיתפתי אותו ולו במעט בחיבה שלי לכאב.
כל יום אני מגלה צד חדש שלו, פן חדש שאני אוהבת ומתחברת אליו, נקשרת אליו, מתקרבת אליו. אבל לא מפסיקה לתהות אם אני יכולה להסתפק בזה ולוותר על אדרנלין, הריגושים, הפיצפוצים והכאב.
התהייה הזו והפחד יושבים לי כמו עלוקות על הצוואר, אינן מרפות וגורמת לי ללחוץ על הברקס.

למה כשאני כל כך רוצה לבכות בכדי לפרוק את הכאב והגוש המתעצם בגרון ובבטן דבר לא קורה או יוצא, אפילו לא דמעה אחת קטנה. ואילו כשאני רואה סרט אווילי או תוכנית טלוויזיה מטופשת הן באות, מגיעות וזולגות להן בנקל?

עוגת השוקולד החמה מוגשת לי היישר לפה, היא לוהטת, אבל אני נוגסת בה, בפעם השנייה הוא מקרר לי אותה לפני שמגיש לפי.
לוחש לי באוזן דברי זימה בין נגיסה לנגיסה. לשון שעוברת ושיניים נוגסות מצמררת את גופי.
ואז מתוך כוונה נשפך השוקולד היישר לתוך המחשוף שלי. אני מביטה מסביב, המקום הומה. לא ממש איכפת לו אבל לי כן. אני מושיטה אצבע, מנקה את השוקולד ומכניסה את האצבע לפי. תנועת היניקה גרמה לעיניים שלו להבריק ולזרוק גיצים של תשוקה. החשבון הוזמן.
מגרש חנייה חשוך של בית קפה כפרי ואני עומדת עם הגב אליו, כשיידי כבולות מאחור ביד אחת שלו וידו השנייה חושפת את חזי וממוללת את הפטמות, מכאיבה. אבל אני שותקת. כשלפתע היד עוברת להספנקה כואבת בעכוז ולאחריה מגיעות עוד כואבות יותר וחזקות יותר, אני גונחת ומרגישה את הרטיבות מגיעה.
השפתיים שלו נוגסות לי בכתף. מרגישה את הנשיכות והיניקות החזקות, לאחר כמה דקות מתחילה להרגיש את הכאב. ברור לי שהולך להישאר לי סימן ובאופן לא מפתיע זה משמח אותי. ונילי בתחת שלי אני אומרת לו וזוכה למשיכת שיער חזקה המסובבת אותי אליו ומובילה את שפתיי אל שפתיו לנשיכה שמתפתחת לנשיקה תובענית, אני יודעת עד כמה הוא רוצה אותי, כבר כמה שבועות של חיזורים אינטנסיבים שגרמו לי, למרות האיסור שהטלתי על עצמי לרצות גם אותו ולהטריף את גופי ומוחי כאחד.
אני מתגרה בו ובאופן לא מודע רוצה להוביל אותו ולראות כמה רחוק הוא יגיע. כשבאחת אני מרגישה את היד החזקה והגדולה מסובבת אותי שוב כשגבי אליו, ידו השנייה מחזיקה חזק את ידי והיד נדחפת מתחת למכנס, מתחת לחוטיני, 2 אצבעות חודרות עמוק ומזיינות. באחת הוא מפסיק, מוציא את ידו נותן לי ללקק אצבע אחת ואת השנייה מלקק הוא עצמו.
המון זמן לא רציתי כמו שאני רוצה אותך, אמר. ואני , רק הייתי אני.
ואחרי לילה של מחשבות תוך ידיעה ברורה שהגוף שלי והמוח שלי רוצים אותו. אני יודעת שנכון לי ללכת.
הולכת, כי אני יודעת להבחין כבר מתי זה בריא לי ומתי לא.
והוא לא.

הכרתי אותו אצל חברה, הוא מזיין מהצד. אין לו אלוהים.
לא שופטת אותו, איש הישר בעיניו יעשה. אבל לא חשבתי שזה יהיה לי נכון להיכנס לשם.
"את מוציאה ממני משהו שאני לא מכיר, ולא רגיל אליו, וזה מטריף לי את המוח, כבר בפעם הראשונה שראיתי אותך זה עלה, רק שלא ידעתי מה זה". כך הוא אמר.
לי, וכעת כבר לו די ברור מה יוצא ממנו כשהוא איתי.
הוא החליט שכן, אני החלטתי שלא.
כמה שבועות טובים של חיזורים עיקשים, כאריזמה, צ'ארם וצד אפל ואני מרגישה איך ההתנגדות שלי הולכת ונחלשת.
יודעת שאני צריכה לברוח משם, יודעת שזה יזיק לי אולי אפילו יכאב, יודעת שהוא בגבול האסור מבחינתי ואני נמשכת לשם כמו לאש.
מודעת לעובדה שאני פוגעת בעצמי אבל במודע עוד לא בוחרת ללכת.

הגחתי לאבא, העוזרת הייתה. זוכרת אותה עוד מהתקופה שאמא שלי הייתה חיה ומקטרת על זה שהיא מדברת במקום לנקות. אימי הייתה מצטרפת אליה. מקטרת, אבל מצטרפת לשיחה.
מאז שאמא נפטרה אין לה עם מי לדבר, והיא מנקה. ולשם שינוי עושה עבודתה נאמנה.
התיישבתי בסלון, קראתי עיתון. כשלפתע היא החליטה שאני הקורבן. היא מדברת ואני מנומסת ומהנהנת לה מידי פעם, למרות שהיא מפריעה לי. אישה טובה ומלאת כוונות טובות. אבל היא אישה שחיה בעולם אחר, מיושן יותר ושמרני יותר. ואז החליטה להטיף לי על העובדה שאני לבד בעולם הזה ובלי בן זוג אני לא באמת שווה משהו ואם לא אזדרז אאחר את הרכבת. יכולתי לתת לה נאום שלם על עצמי ועל ההישגים שלי כאדם, אבל בעצם למה לטרוח? לא חושבת שהיה דבר שיאמר שיגרום לה לשנות את דעתה.
ובמקום להיכנס לויכוח סוער המהמתי מידי פעם. שתגיד מה שהיא רוצה. שתפרוק. בימים אחרים היא הייתה מקבלת צווחות קולניות ועימותים. היום היא קיבלה דממה.
אז למה השיפוטיות של הפאקינג בת זונה גרמה לי להרגיש רע?