הגחתי לאבא, העוזרת הייתה. זוכרת אותה עוד מהתקופה שאמא שלי הייתה חיה ומקטרת על זה שהיא מדברת במקום לנקות. אימי הייתה מצטרפת אליה. מקטרת, אבל מצטרפת לשיחה.
מאז שאמא נפטרה אין לה עם מי לדבר, והיא מנקה. ולשם שינוי עושה עבודתה נאמנה.
התיישבתי בסלון, קראתי עיתון. כשלפתע היא החליטה שאני הקורבן. היא מדברת ואני מנומסת ומהנהנת לה מידי פעם, למרות שהיא מפריעה לי. אישה טובה ומלאת כוונות טובות. אבל היא אישה שחיה בעולם אחר, מיושן יותר ושמרני יותר. ואז החליטה להטיף לי על העובדה שאני לבד בעולם הזה ובלי בן זוג אני לא באמת שווה משהו ואם לא אזדרז אאחר את הרכבת. יכולתי לתת לה נאום שלם על עצמי ועל ההישגים שלי כאדם, אבל בעצם למה לטרוח? לא חושבת שהיה דבר שיאמר שיגרום לה לשנות את דעתה.
ובמקום להיכנס לויכוח סוער המהמתי מידי פעם. שתגיד מה שהיא רוצה. שתפרוק. בימים אחרים היא הייתה מקבלת צווחות קולניות ועימותים. היום היא קיבלה דממה.
אז למה השיפוטיות של הפאקינג בת זונה גרמה לי להרגיש רע?
לפני 17 שנים. 1 ביוני 2007 בשעה 8:48
