כבר לא בורחת

דמעות הן המקלחת של הנשמה שלנו
שמעתי אתמול מישהי אומרת את המשפט הזה, ומאז הוא לא יוצא לי מהראש.
מהדהד לו.
אני לא יודעת לבכות, לפחות לא בכי טוב וחזק שכזה.
לא יודעת לשחרר את הרגשות שנאגרים אצלי בבטן. דוחפת אותן פנימה עמוק.
הפסיכולוגית שלי טוענת שבכדי להרגיש אני מביימת לעצמי סיטואציות שבהן מותר להרגיש...
כל הרגשות כבולים ואני לא נותנת להם להשתחרר.
אני מלמדת את עצמי להיות רכה יותר, מרגישה יותר. לא תמיד זה מצליח, שומרת הכל בבטן.
מישהו, איש בלי שם ונטול משמעות לחלוטין אמר לי השבוע מילה.
מילה אחת, תמימה שהרגישה כאילו ננעצה לי עמוק עמוק בנשמה.
לא כי יש לו חשיבות כלשהי, אלא כי המילה הזו התיישבה לי על יבלת ענקית שממאנת להתפוצץ ולהיעלם כבר הרבה מאוד זמן.
המילה הזו הכאיבה כל כך, אפילו השפילה. ואולי זה משהו שנבנה אצלי בראש, ואולי הייתה כוונה תחילה. המילה הזו עדיין נעוצה שם וגורמת לי לחזור לאחור. ברגע שקצת הרשתי לעצמי לחיות....