כבר לא בורחת

ידעתי שהוא שם הרבה לפני שהוא ידע.
היה לי כל כך ברור שהוא כזה. שהוא כמוני.
זיהוי של נשר המאתר את טרפו.
הוא לא הכיר את המינוחים, לא ידע משמעויות.

איש מעניין שחלק איתי את אותו משרד.
לאט לאט התקרבה הנפש.
לאט לאט התקלפו הקירות.
הוסרו המחסומים.
הוא הפך להיות האדם הכי קרוב אלי נכון לאותה תקופה. איש סודי.
חבר לחבר, נתינה, נשמה לנשמה.
אחד האנשים הבודדים בחיי שאין דבר שאני לא אעשה עבורו.

שנה וחצי אחרי, אני יושבת למולם.
למראית עין, לכל יושבי המקום הם נראים כמו כל זוג רגיל
היא שלו, הרכוש שלו
ואני איתם.
הוא מצא את מקומו, מביט בה בעיניים בוהקות מאושר
היא למרגלותיו
כנועה ומסורה.

והלב מחייך...