הבלוג של אלישבע

שבוע עמוס עובר עלי, עמוס באירועים, ועוד יותר ברגשות. רגשות מתערבבים בי לבלילה, כבר קשה לי להפריד ביניהם, יש את השמחה, ואת העצב, את ההתרגשות, ואת הפחד, ויש את הגעגועים. אתמול בלילה ביליתי עם חברים, שיחה שקטה, צחוקים רמים והחום שמתפשט בגוף עם כל לגימה מהיין. קר בחוץ, ברקים מאירים את השמיים, גשם, ורוח חזקה מנסה להעיף את הכל, אבל היא לא מצליחה לחדור פנימה, בפנים חם. הגעתי הביתה, מתחת לשמיכה בחדר הילדים, גוף קטן ואפרוחי ישן בשקט, בדקתי שהסמיכה לא נפלה, ונישקתי פנים חמימות. אחרי מקלחת חמה, ושיחת טלפון מלאת אהבה, נכנסתי למיטה. לכרית עדיין יש את הריח שלו, שאפתי אותו עמוק לתוכי, ממלאת את עצמי בזיכרונות ממנו, מהרגעים שהיה כאן איתי. חיבקתי את הכרית, כורכת את גופי סביבה ונרדמתי עם תחושה מתוקה.

הגשם הראשון ירד היום מהשמיים בטיפות כבדות ומלוכלכות של מים רוויים באבק. השמיים אפורים כמעט לגמרי, והלילות נעשים קרים יותר ויותר. אני חושבת על החורף שיבוא, ואני לא מפחדת מהקור ומהאפרוריות, כי אני יודעת, שהחורף הזה כבר לא אהיה לבד.

עונג, אני כותבת לך היום, אחרי שלא הצלחתי להגיד לך שום דבר בעל פה. הסתכלתי עליך מקרוב, ואתה החזרת לי מבט בעין אחת, היה לי כל כך הרבה מה להגיד לך, אבל פשוט לא הצלחתי להוציא את המילים מהפה. הייתי רוצה לקרוא לך עונג שלי, אבל האמת היא שאתה ממש לא שלי, אם כבר אז אני שייכת לך. אני מתחנפת אליך, מפנקת אותך, ואתה חודר עמוק לתוכי, יודע היטב לענג אותי, אבל יודע גם להכניע אותי, ולהכות בפני. אני כל כך אוהבת איך שאתה נראה, זקוף, רחב ומעוצב בצורה מדהימה. אני אוהבת את הריח שלך, חמוץ מתוק כזה, אמיתי, נעים ומרגיע אותי. אני אוהבת גם את הטעם שלך, מאוד אוהבת אותו, מכורה אליו כמעט. המגע שלך נעים כל כך, אני רוצה לגעת בך עוד ועוד. אני אוהבת את השיער שלך, רך ונעים, אוהבת לגעת בו ולחכך בו את פני. אני כל כך אוהבת להיות איתך, צמודה אליך, לגעת, להסתכל. כשאני לא איתך, אני חושבת עליך הרבה, מה אתה עושה עכשיו, מה תעשה לי כשניפגש שוב, ומה אני אעשה לך. עדיין לא היה לנו הרבה זמן ביחד, את הזמן שהיה העברנו בלנסות להכיר זה את זה, ואני באמת מרגישה שאני מכירה אותה כבר יותר טוב, אני יכולה לעצום את עיני, ולראות תמונה ברורה שלך מוליף תמונה צלולה.
אם פעם יימנע ממני להיות איתך, להרגיש אותך בתוכי, לטעום את טעמך, זה יהיה לי מאוד קשה, מאוד מאוד. אני חושבת שאני אטרף מהמחשבה עליך, כשאתה רחוק ממני, אבל כל כך קרוב. אני ואתה, כבר סוג של חברים, ויש בינינו קירבה גדולה, אני מתנחמת בך כשכואב לי, וחושבת עליך הרבה.
אני נמשכת אליך, משיכה פיזית טהורה, משיכה חייתית כמעט. אתה שולט בי, מכוון את מעשי, מבט אחד עליך גורם לי לרצות לעמוד לרשותך, ולספק אותך, עם הפה שלי, הידיים או הכוס, או כל דבר אחר שתרצה.
אני אוהבת אותך מאוד, מכל הסיבות שהזכרתי, אבל הסיבה הכי גדולה לאהבתי אליך היא שאתה מחובר לגופו של המסטר שלי, המסטר שאני כל כך אוהבת. זה שהיום הביט בנו מלמעלה, כשאחזתי אותך בידי, וקירבתי לשפתי, זה שאמר שאם לא אדבר איתך יפה, הוא אוסר עלי להתקרב אליך היום. בגלל שהיה לי כל כך קשה לדבר עם זין, בגלל שלא הצלחתי להודות לך על כל מה שאתה עושה בשבילי, הורה לי המסטר לכתוב לך את המכתב.
היום, בתחילת הפגישה שלנו, היית כלוא מתחת למכנסיים ותחתוני בוקסר, ואני ליטפתי אותך מלמעלה, כי זה כל מה שהורשתי לעשות. כשידי מנסות להרגיש וללטף כמה שאפשר מעבר לבד העבה, הרגשתי אותך מלמטה, כאילו מנסה להחזיר לי ליטוף. אני אוהבת שבקצה שלך מופיעה טיפה, זה כמו טיזינג, לגרות אותי, להראות לי מה אוכל לקבל, אבל לתת לי רק טיפה ממנו, טיפה קטנה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך, זה היה רק לפני ארבעה ימים, כל כך התרגשתי כשנשלפת מול עיני, בכל קומתך, יופייך והעובי המדהים שלך. מיד רציתי לגעת בך, להרגיש, לטעום להריח, להכיר אותך עוד. מולך מיד הפכתי לחיית מין, הרגשתי איך אני נרטבת, ומגורה כולי, כל כך רציתי אותך בתוכי.
יום למחרת פגישתנו הראשונה הייתה לנו חוויה מדהימה ביחד, עבורך זו הייתה גם הפעם הראשונה, ואני הייתי מאוד סקרנית ונרגשת לחוות את הריגוש הזה איתך. שכבתי מתחתיך, הבטתי בך, יודעת שעוד רגע אחד אזכה להרגיש בכל גופי ולטעום את הנוזל שיצא ממך. עצמתי את עיני והתענגתי על כל טיפה שיצאה ממך, על החום, על הריח המשכר. אחרי שסיימת הסתכלתי עליך שוב, והיה נראה לי שאתה מחייך.
אני מתקשה להאמין שבהתחלה לא רציתי אותך, פחדתי שתחדור לתוכי, לתוך הכוס שלי, חשבתי שאוכל ללא קושי להסתפק בלחוש אותך בתוך פי. כמה טעיתי, כמה התחננתי אחר כך שקבל אותך אל תוכי. וכשקיבלתי אותך לתוכי, אל תוך הכוס הלוהט והרטוב מציפייה, כמה נעים וחזק זה היה. הרגשתי שאתה ממלא את כולי, חודר עד אל סופי, כל תנועה שלך בתוכי הייתה כל כך מענגת, ואני נצמדתי אליך בכל כוחי, רק רוצה להרגיש אותך עוד, ועוד.
אני אוהבת להרגיש אותך בתוך פי, אוהבת, להעביר את קצה לשוני במהירות סביבך, אוהבת למצוץ אותך אל תוכי, לשאוב אותך עמוק אלי, כל כך עמוק, עד שתחסום את נשימתי. אני אוהבת לשחק איתך בתוך פי, ולפעמים להחזיק אותך מעט ביד בזמן שלשוני עוברת לטפל מעט בביצים שלך. אני אוהבת בטרוף את הרגע הזה, הרגע שהוא תמצית הגבריות הטהורה, הרגע שבו אתה יורה לתוכי בכוח את כל מה שאני רוצה. אני אוהבת להרגיש את הנוזל שיוצא ממך ממלא את פי, להרגיש את הטעם, הריח, הצמיגות, הכמות. להתמלא מהנוזל, ועדיין לרצות עוד. לרצות הכל, עד הטיפה האחרונה. בשלב הזה, אני אוהבת ללחוץ ביד אחת את הביצים מלמטה, וביד השנייה לסחוט אותך לכל האורך, ולמצוץ, לנסות לשאוב לתוכי טיפה אחרונה.
אני אוהבת לבלוע את כל מה שיוצא ממך, אני מרגישה שזה חלק מביטוי האהבה שלי אליך, ואני כל כך אוהבת אותך.
עונג שלי, כתבתי לך עכשיו עמוד שלם, שהוא מכתב רק בשבילך, עמוד שלם שבו אני מתארת מה אתה בשבילי, מה אני מרגישה אליך, ומה אתה עושה לי ואני לך. מה כבר אפשר לכתוב לזין?
מסתבר שאפשר. לפעמים אני חושבת שאני ואתה מבינים אחד את השני מצוין, לפעמים יש בינינו קטע אינטימי, שהוא רק ביני לבינך, אפילו האיש שנמצא איתי, שנושא אותך, לא יכול להיכנס לתוך הקשר הזה שלי ושלך, לא יכול להבין את כל מה שקורה לנו ביחד שם, למטה, שם במקום שהוא רק שלי ושלך.

איתך הרגשתי בפעם הראשונה קיין, איתך זיינתי בפעם הראשונה בקבוק, הרגשתי בתוכי ביצים סיניות בפעם הראשונה, ועוד דברים בפעם הראשונה, שהיו, ושעוד יהיו. אתה כל כך מנוסה, וכל כך שולט, מכיר כמעט את כולם, וכולם מכירים אותך, ואני לא יודעת כמעט כלום. לא הייתי מאמינה בחיים, שדווקא איתי תעשה דברים שהם פעם ראשונה בשבילך. לא השתנת על אף אחת מעולם, זה היה סוג של גבול בשבילך, סוג של מחסום. ידעת שאני רוצה שתעשה את זה איתי, ידעת שזה משהו מאוד חזק בשבילי. שלחת אותי לאמבטיה, לשכב שם עם פה פתוח. נשכבתי שם, חיכיתי לך, רועדת קצת מהקור של הקרמיקה שפוגש גבי, וגם מציפייה ומהתרגשות. באת, עומד מעלי, גבוה וחזק כל כך מולי, כל כך מעלי. הסתכלת עלי לרגע, ואז, כיוונת אלי את הזין שלך, הזין המדהים שלך. עצמתי את עיני, ופתאום הרגשתי את הזרם החם, על הבטן, על השדיים, על הפנים, השיער, הצוואר, נכנס לתוך פי. שתיתי אותך, ישר מתוכך אל תוכי, הנוזל החם זרם על כל גופי, והרגשתי כל כך שלך.

חשוב לי שתדעי...

אני לא כותב בד"כ ולא אתכתב איתך הרבה אם בכלל.
אני כותב לך את ההודעה כי חשוב לי שתוכלי לחזור
ולקרוא אותה שוב ושוב.

אני אוהב להכאיב לך כי אני אוהב את זה, אבל גם
כי אני יודע שאת ממש אוהבת ומשתוקקת לזה.

אני אשפיל אותך ואוריד אותך למקומות נמוכים,
אשתמש בך ככלי, כחפץ, בכל צורה, עם מי ומה
שבא לי, אבל רק מתוך מקום של הערצה ואהבה אליך.

אני לא מאמין בלכפות ו/או לקחת שליטה,
השליטה חייבת להנתן מרצון והתמסרות שבאה
ממקום עוצמתי ושלמות של הנשלטת ליהיות שם.
ואת כל כך שם את פסגת הפנטזיות שלי, את מה
שתמיד רציתי וחפשתי.

את כל כך אמיתית קודם כל עם עצמך, זה מרגיש
לי כל כך נכון.

אוהב אותך נסיכה שלי.

אני רוצה להיות החולצה שלך, שעוטפת לך עכשיו את הגוף,
אני רוצה להיות המיטה שלך, שאתה שוכב עליה.
אני רוצה להיות הכרית שאתה מחבק, וגם השמיכה שמכסה את כל גופך.
אני רוצה להיות המים שאתה שותה, להחליק בין שפתיך, להיכנס לתוכך, להרוות אותך.
אני רוצה להיות האסלה שאתה משתין ומאונן לתוכה,
אני רוצה להיות המים במקלחת שלך, שמלטפים כל פינה בגופך.
אני רוצה להיות חפץ שתשתמש בו להנאתך מתי, כמה ואיך שתרצה,
אני רוצה להיות כל מה שאתה רוצה שאהיה,
אני רוצה להיות שלך.

כמה זמן לוקח להתאהב? חודש? שבוע? יום?
לי זה לקח הפעם כמה דקות, וזה עוד היה כשניסיתי לבלום את עצמי, וחסמתי בכל הכוח את הרגש.
כמה זמן צריך בשביל לדעת שמצאתי את האחד שאני רוצה להיות שלו לתמיד?
תמיד, זו מילה מחייבת, קצת מפחידה אותי אפילו.
נסחפתי, וזה היה כל כך נעים. הכל קרה כל כך מהר, והכל היה כל כך נכון. קרוב ליומיים כמעט ולא נפרדנו, מלבד כמה שעות. כמעט יומיים לא הפסקתי לגעת בו, אפילו ישנו מחובקים. כל כך הרבה זמן כבר לא ישנתי מחובקת עם מישהו. בבוקר יצאתי מתוך החיבוק החם והעוטף שלו, הפכתי אותו על הגב, ומצצתי לו. הרגשתי אותו מתקשה לי בפה, וזו הייתה תחושה מדהימה. ועכשיו, אחרי כל זה, פתאום אני כל כך רחוקה ממנו, פתאום אני שוב לבד. עכשיו, להיות לבד יותר קשה ממה שהיה קודם, כי פתאום יש אפשרות אחרת. אני יושבת וחושבת על כל מה שהיה, זה נראה לי הזוי, כאילו לא יכול להיות שזה יותר מחלום, פנטזיה. אני מתחילה לנסות לסדר לי בראש את הכל, זו באמת פנטזיה, ללא ספק, רק שהיא פנטזיה שהתגשמה.

אתה נותן לי כל כך הרבה, עושה בשבילי, מפנק, מענג, מכאיב, ואני כל כך רוצה לתת לך בחזרה. מה יכולה סאבית לתת לאדון? כל מה שירצה כבר שלו מזמן, אני שלו, אהבתי שלו, והוא יודע את זה. לא רוצה לתת מתנות מטופשות בעטיפה מקושטת, רוצה לתת משהו אמיתי. אתן לך את הכאב שלי, יוצא ישר מתוכי, מהמקום הכי עמוק, אמיתי, כנה, כל כך שלי, והנה עכשיו אני מבקשת שהכאב הזה יהיה שלך. מתנה פשוטה, מחוספסת, אבל זה הדבר שאני הכי רוצה ללת לך. הנה הוא לפניך אדוני, מוגש אליך, הכאב שלי, קח אותו בבקשה אדוני.

הוא צובט חזק את הפטמה שלי, ממש חזק, ומושך, כאב חזק, צורב. לרגע הכאב משתק אותי, ואני לא יכולה לזוז, אבל אחרי עוד רגע אחד אני נצמדת אליו, הכי צמוד שאני יכולה, הכאב ממשיך באותה עוצמה, אבל הקירבה של הגוף שלו לשלי משככת אותו. אולי בגלל זה כל כך קשה לי לקבל הצלפות מהקיין, אין את הקרבה, את המגע של הגוף שלו, שירגיע אותי. כשאני מקבלת הצלפות מהקיין, אני לבד על המיטה, הקיין חותך את האויר, משמיע קול שריקה שמשתק אותי, ואז נוחת על ישבני ומסמן בו פס דק. אחרי כמה הצלפות אני מרגישה שאני לא יכולה יותר, מתחננת שיפסיק, אבל התחנונים לא עוזרים. לאחר 10 הצלפות הוא מפסיק, ואני נרגעת, מרגישה רוויה בכאב, אבל התחושה הזו מטעה וחמקמקה כל כך, רק עוד דקות ספורות עוברות ואני כבר מתגעגעת לכאב הזה.

אני בעלי והילד הולכים יד ביד, כל מי שיסתכל מהצד יראה משפחה מאושרת, רק אנחנו יודעים שזה כבר מזמן לא ככה. אנחנו עוברים ליד חנות תכשיטים, הוא שותק, אבל אני בטוחה שהוא זוכר ששם קנינו את טבעות הנישואין שלנו. את שלי אני איבדתי לפני כמעט שנתיים, והוא השאיר את שלו בקופסת התכשיטים בבית, כשעזב. במשך שעה אולי, אנחנו "משחקים אותה" משפחה מאושרת, עד שהם נוסעים יחד, ואני נשארת לבד. אני ישר הולכת אל החנות כדי לראות אם הטבעות שבחרנו אז עוד קיימות שם, אבל בגלל השעה המאוחרת החנות כבר סגורה, ובחלון הראווה אין טבעות כלל.
היום אני לא רוצה שום רגש, מזה יש לי מספיק, היום אני רוצה סשן, גוף מיוזע שיכה בי בכוח עד שאשכח מי אני, גוף שיפשיט אותי מול אנשים, גוף שישפיל אותי, רק גוף, ובכלל לא מעניין אותי איזו נשמה תמצא בתוכו. אבל אצלי, הדברים אף פעם לא פשוטים, ותמיד כשאני מחפשת משהו, אני אמצא בדיוק את ההפך הגמור. חשבתי על זה, תכננתי, הפעם אני הציידת, או כך לפחות אני חושבת. אני מתקרבת אליו ומחכה רגע שיתפנה, הוא מתקרב אלי ומציע לי שתייה. "לא, תודה. אבל יש לי בקשה אחרת, אני רוצה סשן". הוא מופתע ברגע הראשון, אבל בסוף קיבלתי סשן, ועוד איזה סשן. הבעיה היא שזה לא היה רק סשן, משהו התחיל, וזה היה משהו כל כך נפלא ומדהים, כאילו הכל תוכנן מלמעלה.
אוי, מה יהיה אם האהבה הזאת, ככל שאני מנסה לברוח ממנה יותר, כך היא תופסת חזק יותר.