הבלוג של אלישבע

כשחיים בתוך מערכת גדולה ומורכבת, לפעמים מרגישים איך המערכת מפסיקה להיות כלי שמשרת את הפרטים בה, והפרטים הופכים להיות כלים להפעלת, הצלחת והצדקת המערכת. כשאתה הופך לפרט אחד בתוך ים של פרטים, בתוך מערכת שהיא המטרה ולא רק הדרך אליה, כדאי לך שתלמד להתאים את עצמך. אם תלמד להיטמע בהמון, להסתפק במה שנותנים לך, ולהראות תמיד מרוצה, אולי תצליח לשרוד. יש לך רעיון מצוין שיכול לשפר את המערכת, או את חיי הפרטים בה? שמור אותו לעצמך. אתה אדם מיוחד, יש לך עולם פנימי עשיר? אל תחלוק אותו עם איש. הישאר סגור, וכך לא תיחשף. אל תדבר עם איש על חולשותיך, הן אחר כך ישמשו נגדך. אם תצליח להישאר הכי רגיל וחסר יחוד שניתן, הכי שקט וחביב על הבריות, תצליח לשרוד. בתוך מערכת שכזו, זו הדרך היחידה שלך לשמור על חייך. אבל האם נשאר מהם משהו, האם הם חיים? האם הם שלך?

חושך. אני לא רואה כלום דרך כיסוי העיניים. הידיים קשורות אל הקיר. הרבה ידיים נוגעות בי, לא יודעת בדיוק כמה, לא תמיד יודעת מי זה. אני נצמדת קדימה, אל הגוף הנעים שמולי, נושמת את הריח שלה לי, מנשקת לה את הצואר ואת החזה, מתחככת על הברך שלה עם הכוס שלי. הגוף שלי הפקר, אני חפץ לשימוש הכלל. מכאיבים לי, מצליפים, מלטפים, צובטים, מושכים בשער ומנשקים. כשהכאב חזק אני צועקת אל תוך החזה שלה, קוברת את הפנים שלי בשקע הצואר שלה. אני מתמכרת לתחושות, הגוף שלי רועד, טוב לי.

כבר המון זמן שלא כתבתי, וכל כך הרבה קורה בתוכי, כל כך הרבה תחושות. עוצמות מדהימות של רגש, וכמו תמיד אצלי, גם פחד. זה כאילו אני מפחדת להיות לגמרי מאושרת, מפחדת להיסחף בכל הטוב שעוטף אותי מכל הכיוונים.

היום קראתי משהו, שכתב מישהו, שהייתי איתו פעם. זה לא היה כל כך מזמן, אבל לפעמים אני לא בטוחה שבאמת היה. הוא לא ממש כתב עלי, אני מניחה שרק אני הבנתי שיש קשר אלי. הוא כתב על מישהי שהיא אישה אמיתית, בהשוואה לנשים שאין להן אישיות משלהן, ואת ההבדל שהוא מרגיש. אני חושבת על זה, ברגע הראשון שקראתי מה שכתב, זה היה בעיני מעט פוגע, אבל הוא קצת צודק, ובעצם זה לא נראה לי כל כך רע. אני עוד קצת ילדה, והאישיות שלי רכה וגמישה, אני נוטה להתאים את עצמי לגבר שאיתי, להפוך מבחינה מסוימת לתמונת ראי שלו. רק עכשיו, פעם ראשונה בחיי, אני מרגישה איך זה שהגבר שאיתי מתאים את עצמו אלי, שהוא טורח לחפש את האישיות שלי, גם כשאני לא מבליטה אותה. זה גורם לי לחשוב על כל הגברים שכל כך אהבו אותי בזמן האחרון, ואני בכלל לא הייתי אני איתם, הייתי מעין העתק שלהם, ואולי בגלל זה אהבו אותי כל כך. אולי זו הסיבה לכל הפחדים, עד עכשיו היו הרבה משחקים, מסכות, הגנות, הכל התרחש בעולם ההזיות, בעולם המקביל, ופתאום עכשיו הכל אמיתי לגמרי, הכל במציאות, אין שום הגנות.

אז עכשיו אני הולכת על זה, אני משחררת את האחיזה, נותנת את עצמי עד הסוף, מוותרת לגמרי על השליטה, או לפחות, אני מנסה.

היא עומדת ערומה במפרץ הסלעים, העור העדין שלה מבהיק באור החיוור של השמש. היא מביטה עמוק אל המים השחורים, ואני רואה בעיניה שהיא עומדת לקפוץ. עוד שנייה אחת, היא תקפוץ קפיצת ראש אל המים העמוקים, אל הסלעים החדים, המדוזות הצורבות והכרישים. אני כל כך רוצה לעצור אותה, אבל יודעת שזה לא אפשרי. אני מוכנה לקפוץ איתה, להגן עליה בגופי, לספוג את הכאב שלה במקומה, אבל אני יודעת שאי אפשר, זה הכאב שלה, לא שלי. אני מביטה בה חסרת אונים, הגוף שלה נדרך לקראת הקפיצה, ואני רק מסתכלת, לא אומרת או עושה כלום. היא קופצת, הגוף השברירי שלה נבלע בגלים השחורים, אני כל כך מקווה שהיא תצא שלמה, מביטה בגלים בדאגה. אני יודעת שזה יכאב, יכאב נורא. אני יודעת כי גם אני עמדתי שם, וקפצתי, זה לא היה מזמן, אני עוד זוכרת היטב את הכאב, עוד לפעמים מלטפת צלקת.

קראתי קטע שמישהי כתבה על המאסטר שלה, היה שם כאב, והייתה גם תחושת התעלות, וסוג של ניצחון על הפחד והכאב, אבל היה עוד משהו. בין השורות, בתוך תיאור ההתרחשויות והתחושות, הרגשתי את נוכחותה המרחפת של השנאה. זו לא פעם ראשונה שאני שמה לב לזה, תיאורים של הנשלטת על שולט, על הפחד שלה ממנו, על הכאב, של הרצון שלו להעביר אותה עוד ועוד. לפעמים אפשר להרגיש מהמילים את הבדידות, את הפחד, ולפעמים מורגשת ממש שנאה, אמיתית וטהורה. אני מנסה לחשוב על זה, יש בזה משהו, להתמסר למרות השנאה, זה בטח חזק בטרוף, אבל אני לא מסוגלת.
כאב בשבילי הוא משהו שאני מסוגלת לקבל רק מאהבה, אחרת זה כואב, כואב מבפנים. כאב הוא ביטוי האהבה הפיזי הכי עמוק שאני מכירה, יותר מליטוף, חיבוק נשיקה, ויותר מסקס. בגלל זה גם קשה לי לקבל כאב כעונש, אני מרגישה שזה סוג של זילות של הכאב, ניצול שלו למשהו שהוא לא אמור להיות. אני אוהבת לקבל ממנו את הכאב כשהוא נועץ עמוק בתוכי את מבטו, אז אני מרגישה איך זה יוצא ממנו, ונכנס אלי, ואני כולי מתמלאת בו.

עיניים. באמצע הכל, הצפיפות, המוזיקה הרועשת, הסשנים, התלבושות, פתאום עיניים. עיניים גדולות, מבט עמוק כזה, אני מביטה בהן, ומרגישה כאילו אני מציצה אל התהום העמוקה שמסתתרת מאחוריהן. פתאום היא מחייכת אלי, ישר אלי, אני מחייכת בחזרה ומיד משפילה את המבט. משהו בישירות הזו שלה, קשה לי. להישיר אליה מבט הרגיש כמו להסתכל ישר על השמש, בלי משקפי שמש. לא אכפת לי לחשוף גוף, אבל לגשת אליה ולחשוף תחושות עמוקות כל כך ממבט אחד, זה אני לא מסוגלת. יושבת בפינה שלי, בתוך ההזייה הפרטית שלי, סוג של טריפ שהגעתי אליו עם המוזיקה, הכאב והחשיפה, ופתאום היא רוכנת אלי. מקרוב, המבט שלה אפילו יותר חודר, ואפשר לראות בו גם פרטים נוספים, פרטים קטנים, שממרחק לא ידעתי שהם קיימים. העור שלה רך, השפתיים כל כך נעימות והנשיקות מלאות תשוקה. רציתי לטעום את כולה, ביקשתי רשות ללקק אותה, "היום רק תריחי" היא אמרה. הכל בה מדהים, איך שהיא זזה, איך שהיא נוגעת, איך שהיא שרה, בתפאורת הבוקר של יפו. רציתי אותה, לענג אותה, לחבק אותה, להרגיש, לשמוע אותה צוחקת.

למרות שאנחנו נמצאים הרבה ביחד, ומהיום שהכרנו ועד היום נפגשנו המון, אני מרגישה כל הזמן שמשהו חסר בי, כל הזמן יש בי געגוע אליו, רעב עמוק. שיחות הטלפון שלנו הפכו לסוג של פגישה בשבילי, אני מחכה לשמוע את קולו, להרגיש אותו דרך קו הטלפון. בדרך כלל המילים אומרות רק חלק קטן ממה שאני שומעת, את השאר אני שומעת בלי מילים. אני מאוד אוהבת את הקול שלו, יש לו יכולת מדהימה ללטף אותי בקולו לרגע, וברגע שאחריו להצליף בי בקולו. הקול שלו כל כך נעים ועמוק, אבל גם קולו לא תמיד מספר לי את כל מה שאני רוצה לשמוע. לפעמים אני שומעת הכי הרבה דווקא כשהוא שותק. קצב הנשימות שלו, התחושה שעוברת עם השקט בקו. שתיקה יכולה להיות כל כך הרבה דברים, לפעמים הוא מצפה שאומר משהו, משהו שאני לא מצליחה להוציא מהפה, או לפעמים אני מרגישה שזה סוג של עונש קטן, הוא מונע ממני לכמה שניות את קולו. לפעמים בשתיקה שלו, הוא פשוט מקשיב לשתיקה שלי, אם זה לקצב הנשימות, או לעצירת הנשימה, ולפעמים אנחנו פשוט מדברים ככה בלי מילים, מחזיקים את הטלפון ומדמיינים מה קורה בצד השני, איך אותות חשמליים זורמים להם בכבלים מוליכים או בסיבים אופטיים, איך דרך התקנים אלחוטיים, חוטי טלפון ולוחות בקרה, מתחברות להן שתי נשמות.

נוסעים ביחד באוטו שלו, אמצע היום עכשיו, יש אור מלא, ורכבים אחרים נוסעים סביבנו. הוא אומר לי להוציא את הויברטור מהשקית הירוקה, ולהתחיל לזיין את עצמי איתו. אני מסתכלת עליו שנייה, לראות אם הוא רציני, כן הוא רציני, ואני מבצעת. בהתחלה כל תנועה מדודה, שלא יראו, אבל אחרי כמה דקות, פתאום הכל נעלם, הנהגים האחרים, הולכי הרגל בצידי הכביש, גם הכביש נעלם והאוטו. נשארים רק הוא ואני והאורגזמות השוטפות אותי, אחת אחרי השנייה. הוא עצר את האוטו במגרש חנייה, פתח חלון, והורה לי שוב לזיין את עצמי, אני לא מסתכלת לצדדים, רק הוא קיים אצלי בראש, אני מזיינת את עצמי בכוח ובמהירות, ודי מהר אני מבקשת לגמור, הוא מחכה לשמוע אותי קצת מתחננת, ואז מרשה לי לגמור בצעקות, ואני מתפרצת כולי וגומרת בקולי קולות. אני נרגעת רגע, פוקחת עיניים ומביטה בו. הוא מחייך ושואל בשקט "נהנת?", אני עונה שמאוד, והוא מוסיף "אני חושב שגם הוא נהנה מאוד", ומצביע על מישהו שיושב במכונית חונה לידינו. אני מחוירה, מה? הוא היה כאן כל הזמן? אני מתביישת לצאת עכשיו מהאוטו, אבל יוצאת, אני משפילה את מבטי ובורחת משם הכי מהר שאפשר, כדי לא להיתקל במבטו של הצופה. הלכנו למסעדה ליד הים, לאכול ארוחת בוקר. הוא בחר שולחן די מרכזי, הורה לי שוב להכניס את הויברטור, אני מסתכלת סביבי, כמעט כל השולחנות סביבנו תפוסים, מישהו בטח ישים לב. אני מסתכלת למטה, לא מעיזה להרים מבט, ומחדירה את הויברטור לתוכי, מתחת לחצאית. המלצרית מגיעה עם התפריטים, ואנחנו בוחרים מה לאכול, הוא מבקש שאני אזמין מהמלצרית, וכשהיא מגיעה הוא מפעיל את הויברטור, אני טועה בהזמנה, והוא מתקן אותי. אני כועסת על עצמי שלא הצלחתי לזכור הזמנה פשוטה, אבל הוא לא כועס עלי. אנחנו אוכלים ביחד, ומדברים כל הזמן, נעים לי איתו. מידי פעם הוא מלטף אותי, או אני אותו, מתנשקים קצת, נוגעים. ברקע יש שיר שהוא אוהב, והוא שר אותו בלחש, פתאום אני מרגישה שאני כל כך אוהבת אותו, אני נצמדת אליו, כאילו אני מנסה להיכנס לו מתחת לעור, הוא עוטף אותי, מלטף אותי לאט. כל האנשים מסביב מזמן כבר לא מעניינים אותי, רק הוא, רק הוא קיים עכשיו.
אני יודעת שגם אם אני מזיינת את עצמי באמצע מסעדה, מה שיש בינינו, זה הדבר הכי טהור ויפה שיש.

אני הולכת לכתוב עכשיו מכתב, מכתב ממני אל הרבה אנשים, לא את כולם אני מכירה, ואני חושבת שאף אחד מהם לא ממש מכיר אותי. אני מרגישה שיש לי מה להגיד להם, כי להם היה כנראה הרבה מה להגיד עלי. יש לי כמה תכונות בעייתיות, אחת מהן היא הרצון שלי להיות אהובה, או לפחות מקובלת, על כולם, פשוט קשה לי לחשוב על זה שאנשים שונאים אותי, וחושבים עלי רע. תכונה בעייתית נוספת היא שלפעמים אני מרגישה צורך להיות ישירה מידי, ולומר את הדברים על השולחן, בעוד שאולי היה עדיף להשאיר אותם מתחתיו. שתי התכונות האלו, ואולי עוד כמה, הולכות לגרום לי עכשיו לחשוף את עצמי קצת יותר ממה שהתכוונתי, ואולי גם יותר ממה שהתכוונתם אתם לשמוע.

אנשים הם מורכבים, הם מונעים על ידי רגשות מורכבים ובחלק מהמקרים מאוד לא צפויים.

במשך חצי שנה היה לי אדון נפלא, קפה, שאהב אותי מאוד, ואני החזרתי לו אהבה רבה, ואוהבת אותו עד היום. קפה הוא אדם נשוי, אבל באהבתי הרבה אליו הסתפקתי במה שהיה לו לתת לי והוכרתי אותו מאוד על הנתינה הזו. לילות רבים הלכתי לישון לבד, ובבקרים התעוררתי לבד, סופי שבוע רבים העברתי בעבודה, כדי להימנע מלהימצא בבית הריק. קפה דיבר איתי לא פעם על כך שאני צעירה ולדעתו מגיעה לי זוגיות מלאה, עם אדם שיוכל לתת לי את עצמו במלואו, אבל אני ניסיתי להתעלם מהצורך הזה, בגלל שהיה כל כך חשוב לי להישאר עם קפה. כששיתפתי את קפה בפחד וברצון שלי להיות בזוגיות מלאה, עם אדם פנוי, הוא עודד אותי לצאת ולחפש בן זוג. מכיוון שלא יכול היה לצאת איתי למקומות ציבוריים, שלא לדבר על מקום כמו הדנג'ן, הוא הרשה לי ללכת לשם לבדי, ואף ניסה לסדר לי ליווי לשם. קפה הוא אדם מאוד מיוחד, והוא גבר על רגשות אנושיים כמו קינאה וצרות עין, והסכים, ואף רצה בשבילי, שאבלה ואתחבר עם אנשים, כולל סשנים או סקס. להזכירכם, ככל הידוע לי, אין דבר כזה בדס"מ נכון או לא נכון, וכל דבר שהוא שפוי בטוח ובהסכמה- מותר.
לפני שבוע, ביום חמישי בערב, הלכתי לדנג'ן לבד, לא חשבתי שאגיע לשם, הייתי מעט מדוכאת באותו היום, אבל לבסוף החלטתי, וקיבלתי את רשותו של אדוני לדבר, דקות אחדות לפני כניסתי למועדון. בגלל שהיו בי הרבה רגשות מעיקים וקשים, החלטתי להתפרע על אמת, ולנסות לממש פנטזיה, לבחור לי שולט לסשן, (גם לכך היה לי אישור). לא יודעת איך, הדבר הכי לא צפוי קרה לי שם, אני התאהבתי. זה היה כל כך מהיר, שכמעט לא הרגשתי איך זה קורה לי. פגשתי את מסטר ערן בפעם הראשונה, והרגשתי כאילו אנחנו כבר מכירים מקודם, מה שהיה נכון בדרך כלשהי, מופלאה בעיני. מסטר ערן הכיר אותי מכתיבתי בבלוג, בו כתבתי לפני כשנה, ואותו סגרתי לפני למעלה מחצי שנה. בדרך מופלאה ועמוקה, הוא הכיר אותי והיה איתי כל כך, עוד לפני שראינו זה את זה, ואף סיפר לי שהייתי פנטזיה שלו. פניתי אליו בלי לדעת את זה, והוא נענה לי, וסישן אותי, רק לאחר שהיה בטוח שזה בסדר מבחינת אדוני. רק בסיום הסשן, שכבר במהלכו התחלנו להרגיש רגשות חזקים, גילינו פתאום את ההכרות המוקדמת הזו.
כבר למחרת דיברתי עם קפה, ביקשתי ממנו שישחרר אותי, והוא הסכים בעצב, ואיחל לי בהצלחה. בימים האחרונים הבנתי פתאום שיש לי הרבה שונאים (בעיקר שונאות), שמבקרים אותי, לא מולי, על מעשי, ואף טוענים שתכננתי את מעשי במשך חודשים. יכולתי לומר שאני "שמה זין" על כולם ושלא אכפת לי מה חושבים עלי, אבל זה לא נכון. הדברים האלו ששמעתי גורמים לי עצב רב, איך אנשים שלא מכירים אותי שופטים אותי על דברים, שהם יודעים שעשיתי רק משמועות?
עכשיו אחרי שגוללתי בפניכם את כל הסיפור הארוך, שגם הוא רק חלק מכל מה שהיה, אני מגיעה לשורה הסופית, למה שבצעם רציתי לומר. אני רוצה לומר לכם, לכל השופטים העליונים, לכל הדיינים, למפיצי השמועות, ולמאזינים להם, אני לא כועסת עליכם, כמוני, גם אתם מורכבים. משהו במורכבות שלכם גורם לכם לעשות את מה שאתם עושים, ולמרות שזה פוגע בי מאוד, אין לי יכולת להבין או לשנות את זה. המקרה הזה יכול להוות מסננת מצוינת לחברים אמיתיים, יש מעט כאלה, והם כל כך יקרים, אבל לא אשתמש במסננת הזו, בכדי לא לסנן מישהו בטעות. אני סולחת לכולם, אפילו למי שלא רוצה שאעשה זאת בשבילו, מקווה שתוכלו פעם להבין גם אנשים אחרים, ומבטיחה להשתדל ככל יכולתי להבין אתכם, ולא לשפוט אתכם, אם אי פעם תהיו במקומי, או במקום דומה.
את הכל יכולה לנצח האהבה, את הכל. מקווה בשבילי ובשביל כולם שהיא תמשיך לעמוד לצידנו לעולמי עד.

העברתי לבלוג שלי כמה קטעים שנכתבו תחת הניק "פנטזיה מדהימה", זהו מקומם האמיתי.
אני מבקשת את סליחתם של המגיבים שהגיבו לי, ותגובותיהם נמחקו, ומודה על התגובות שכתבו.