הבלוג של אלישבע

נוסעים ביחד באוטו שלו, אמצע היום עכשיו, יש אור מלא, ורכבים אחרים נוסעים סביבנו. הוא אומר לי להוציא את הויברטור מהשקית הירוקה, ולהתחיל לזיין את עצמי איתו. אני מסתכלת עליו שנייה, לראות אם הוא רציני, כן הוא רציני, ואני מבצעת. בהתחלה כל תנועה מדודה, שלא יראו, אבל אחרי כמה דקות, פתאום הכל נעלם, הנהגים האחרים, הולכי הרגל בצידי הכביש, גם הכביש נעלם והאוטו. נשארים רק הוא ואני והאורגזמות השוטפות אותי, אחת אחרי השנייה. הוא עצר את האוטו במגרש חנייה, פתח חלון, והורה לי שוב לזיין את עצמי, אני לא מסתכלת לצדדים, רק הוא קיים אצלי בראש, אני מזיינת את עצמי בכוח ובמהירות, ודי מהר אני מבקשת לגמור, הוא מחכה לשמוע אותי קצת מתחננת, ואז מרשה לי לגמור בצעקות, ואני מתפרצת כולי וגומרת בקולי קולות. אני נרגעת רגע, פוקחת עיניים ומביטה בו. הוא מחייך ושואל בשקט "נהנת?", אני עונה שמאוד, והוא מוסיף "אני חושב שגם הוא נהנה מאוד", ומצביע על מישהו שיושב במכונית חונה לידינו. אני מחוירה, מה? הוא היה כאן כל הזמן? אני מתביישת לצאת עכשיו מהאוטו, אבל יוצאת, אני משפילה את מבטי ובורחת משם הכי מהר שאפשר, כדי לא להיתקל במבטו של הצופה. הלכנו למסעדה ליד הים, לאכול ארוחת בוקר. הוא בחר שולחן די מרכזי, הורה לי שוב להכניס את הויברטור, אני מסתכלת סביבי, כמעט כל השולחנות סביבנו תפוסים, מישהו בטח ישים לב. אני מסתכלת למטה, לא מעיזה להרים מבט, ומחדירה את הויברטור לתוכי, מתחת לחצאית. המלצרית מגיעה עם התפריטים, ואנחנו בוחרים מה לאכול, הוא מבקש שאני אזמין מהמלצרית, וכשהיא מגיעה הוא מפעיל את הויברטור, אני טועה בהזמנה, והוא מתקן אותי. אני כועסת על עצמי שלא הצלחתי לזכור הזמנה פשוטה, אבל הוא לא כועס עלי. אנחנו אוכלים ביחד, ומדברים כל הזמן, נעים לי איתו. מידי פעם הוא מלטף אותי, או אני אותו, מתנשקים קצת, נוגעים. ברקע יש שיר שהוא אוהב, והוא שר אותו בלחש, פתאום אני מרגישה שאני כל כך אוהבת אותו, אני נצמדת אליו, כאילו אני מנסה להיכנס לו מתחת לעור, הוא עוטף אותי, מלטף אותי לאט. כל האנשים מסביב מזמן כבר לא מעניינים אותי, רק הוא, רק הוא קיים עכשיו.
אני יודעת שגם אם אני מזיינת את עצמי באמצע מסעדה, מה שיש בינינו, זה הדבר הכי טהור ויפה שיש.