הבלוג של אלישבע

למרות שאנחנו נמצאים הרבה ביחד, ומהיום שהכרנו ועד היום נפגשנו המון, אני מרגישה כל הזמן שמשהו חסר בי, כל הזמן יש בי געגוע אליו, רעב עמוק. שיחות הטלפון שלנו הפכו לסוג של פגישה בשבילי, אני מחכה לשמוע את קולו, להרגיש אותו דרך קו הטלפון. בדרך כלל המילים אומרות רק חלק קטן ממה שאני שומעת, את השאר אני שומעת בלי מילים. אני מאוד אוהבת את הקול שלו, יש לו יכולת מדהימה ללטף אותי בקולו לרגע, וברגע שאחריו להצליף בי בקולו. הקול שלו כל כך נעים ועמוק, אבל גם קולו לא תמיד מספר לי את כל מה שאני רוצה לשמוע. לפעמים אני שומעת הכי הרבה דווקא כשהוא שותק. קצב הנשימות שלו, התחושה שעוברת עם השקט בקו. שתיקה יכולה להיות כל כך הרבה דברים, לפעמים הוא מצפה שאומר משהו, משהו שאני לא מצליחה להוציא מהפה, או לפעמים אני מרגישה שזה סוג של עונש קטן, הוא מונע ממני לכמה שניות את קולו. לפעמים בשתיקה שלו, הוא פשוט מקשיב לשתיקה שלי, אם זה לקצב הנשימות, או לעצירת הנשימה, ולפעמים אנחנו פשוט מדברים ככה בלי מילים, מחזיקים את הטלפון ומדמיינים מה קורה בצד השני, איך אותות חשמליים זורמים להם בכבלים מוליכים או בסיבים אופטיים, איך דרך התקנים אלחוטיים, חוטי טלפון ולוחות בקרה, מתחברות להן שתי נשמות.