הבלוג של אלישבע

קראתי קטע שמישהי כתבה על המאסטר שלה, היה שם כאב, והייתה גם תחושת התעלות, וסוג של ניצחון על הפחד והכאב, אבל היה עוד משהו. בין השורות, בתוך תיאור ההתרחשויות והתחושות, הרגשתי את נוכחותה המרחפת של השנאה. זו לא פעם ראשונה שאני שמה לב לזה, תיאורים של הנשלטת על שולט, על הפחד שלה ממנו, על הכאב, של הרצון שלו להעביר אותה עוד ועוד. לפעמים אפשר להרגיש מהמילים את הבדידות, את הפחד, ולפעמים מורגשת ממש שנאה, אמיתית וטהורה. אני מנסה לחשוב על זה, יש בזה משהו, להתמסר למרות השנאה, זה בטח חזק בטרוף, אבל אני לא מסוגלת.
כאב בשבילי הוא משהו שאני מסוגלת לקבל רק מאהבה, אחרת זה כואב, כואב מבפנים. כאב הוא ביטוי האהבה הפיזי הכי עמוק שאני מכירה, יותר מליטוף, חיבוק נשיקה, ויותר מסקס. בגלל זה גם קשה לי לקבל כאב כעונש, אני מרגישה שזה סוג של זילות של הכאב, ניצול שלו למשהו שהוא לא אמור להיות. אני אוהבת לקבל ממנו את הכאב כשהוא נועץ עמוק בתוכי את מבטו, אז אני מרגישה איך זה יוצא ממנו, ונכנס אלי, ואני כולי מתמלאת בו.