הבלוג של אלישבע

היא עומדת ערומה במפרץ הסלעים, העור העדין שלה מבהיק באור החיוור של השמש. היא מביטה עמוק אל המים השחורים, ואני רואה בעיניה שהיא עומדת לקפוץ. עוד שנייה אחת, היא תקפוץ קפיצת ראש אל המים העמוקים, אל הסלעים החדים, המדוזות הצורבות והכרישים. אני כל כך רוצה לעצור אותה, אבל יודעת שזה לא אפשרי. אני מוכנה לקפוץ איתה, להגן עליה בגופי, לספוג את הכאב שלה במקומה, אבל אני יודעת שאי אפשר, זה הכאב שלה, לא שלי. אני מביטה בה חסרת אונים, הגוף שלה נדרך לקראת הקפיצה, ואני רק מסתכלת, לא אומרת או עושה כלום. היא קופצת, הגוף השברירי שלה נבלע בגלים השחורים, אני כל כך מקווה שהיא תצא שלמה, מביטה בגלים בדאגה. אני יודעת שזה יכאב, יכאב נורא. אני יודעת כי גם אני עמדתי שם, וקפצתי, זה לא היה מזמן, אני עוד זוכרת היטב את הכאב, עוד לפעמים מלטפת צלקת.