כבר המון זמן שלא כתבתי, וכל כך הרבה קורה בתוכי, כל כך הרבה תחושות. עוצמות מדהימות של רגש, וכמו תמיד אצלי, גם פחד. זה כאילו אני מפחדת להיות לגמרי מאושרת, מפחדת להיסחף בכל הטוב שעוטף אותי מכל הכיוונים.
היום קראתי משהו, שכתב מישהו, שהייתי איתו פעם. זה לא היה כל כך מזמן, אבל לפעמים אני לא בטוחה שבאמת היה. הוא לא ממש כתב עלי, אני מניחה שרק אני הבנתי שיש קשר אלי. הוא כתב על מישהי שהיא אישה אמיתית, בהשוואה לנשים שאין להן אישיות משלהן, ואת ההבדל שהוא מרגיש. אני חושבת על זה, ברגע הראשון שקראתי מה שכתב, זה היה בעיני מעט פוגע, אבל הוא קצת צודק, ובעצם זה לא נראה לי כל כך רע. אני עוד קצת ילדה, והאישיות שלי רכה וגמישה, אני נוטה להתאים את עצמי לגבר שאיתי, להפוך מבחינה מסוימת לתמונת ראי שלו. רק עכשיו, פעם ראשונה בחיי, אני מרגישה איך זה שהגבר שאיתי מתאים את עצמו אלי, שהוא טורח לחפש את האישיות שלי, גם כשאני לא מבליטה אותה. זה גורם לי לחשוב על כל הגברים שכל כך אהבו אותי בזמן האחרון, ואני בכלל לא הייתי אני איתם, הייתי מעין העתק שלהם, ואולי בגלל זה אהבו אותי כל כך. אולי זו הסיבה לכל הפחדים, עד עכשיו היו הרבה משחקים, מסכות, הגנות, הכל התרחש בעולם ההזיות, בעולם המקביל, ופתאום עכשיו הכל אמיתי לגמרי, הכל במציאות, אין שום הגנות.
אז עכשיו אני הולכת על זה, אני משחררת את האחיזה, נותנת את עצמי עד הסוף, מוותרת לגמרי על השליטה, או לפחות, אני מנסה.
לפני 16 שנים. 27 בנובמבר 2007 בשעה 8:11
