הבלוג של אלישבע

לפני כמה ימים יצא לי לעבור בשדרות נכנסתי לחנות, קניתי מה שרציתי ויצאתי החוצה.
מחוץ לחנות יש כאלו משחקים של ילדים שמכניסים אליהם שקל והם זזים ומנגנים. בדיוק כשיצאתי, ילד אחד עלה על אחד המשחקים, מכונית אדומה. בינתיים אני הגעתי למכונית שלי, וברגע שסובבתי את המפתח, אני שומעת במערכת הכריזה את ההיא עם הקול הסקסי אומרת 3 פעמים "צבע אדום". נעלתי את האוטו, וחזרתי לחנות, כשאני מחייכת על בעל החנות ואומרת לו, "התגעגעתי". אני ובעל החנות נכנסנו פנימה, לאזור יותר מוגן, אבל הילד שהיה על המכונית האדומה, אימו ואחיו הקטן, נשארו בחוץ, כי המכונית עליה היה הילד רק החלה לפעול. בעל החנות צעק בהיסטריה על האמא שתכניס את הילדים לחנות, והם נכנסו.
עמדנו בתוך החנות, בעל החנות, האמא ושני ילדיה ואני. בעוד בעל החנות מתלונן באזני על מצבו הגרוע, "עכשיו בטח ייפול עוד קסאם אחד בצהריים, ויום המסחר הלך...", אני מסתכלת על הילד שמביט בעיניים רעבות ובמבט עורג על מכונית הצעצוע שמנגנת וזזה כשהיא ריקה. ברגע הזה כל כך כאב לי על העצב של הילד הזה, על הסיבוב שהוא הפסיד במכונית, הרבה יותר ממה שהצטערתי על בעל החנות, על אובדן יום המסחר שלו. השקל שאבד, זה שנותן סיבוב אחד במכונית האדומה, היה נראה לי הרבה יותר יקר ממאות השקלים ששווה יום המסחר שאבד. אחרי מספר שניות נשמע בום חזק, ואני חזרתי אל המכונית שלי. בעודי נכנסת אליה ראיתי את האמא הולכת למוכר, ודורשת שיחזיר לה את השקל, נדמה לי שהוא באמת החזיר לה, והילד עלה שוב על המכונית לסיבוב פיצוי, הפעם ללא הפרעות.
אבל המבט הזה שהיה לו בעיניים, כשהוא ראה את המכונית נוסעת לבד, המבט המתחנן הזה, ממש נגע לליבי. בדרך חשבתי על זה שברגש אין שום פרופורציה, מחשבה שהתחדדה בי עוד כשנודע לי שהקסאם ששמענו קודם, נפל על בית משפחה בשדרות.