הפוסט היום לא מסודר ומאורגן, לא מדובר הפעם בקטע יצירתי, אלא במכתב אישי שנכתב ישר מהבטן אל המסך.
"זה דבר שהוא הכי מגעיל בעולם , לפגוע בשפחה לשעבר. החוק הכי אלמנטרי אומר שבהתמסרות של שפחה יש כדי לחייב את האדון לעולם לא לפגוע בה בשום צורה שהיא"- (ק. 2007)
נתתי בך אמון, התמסרתי אליך ואהבתי אותך, באמת באמת אהבתי אותך.
זה נגמר. זה נגמר בגללי, ואני הייתי לא בסדר, ופגעתי מאוד, אבל עכשיו זה כבר נגמר.
אני מודה, אני עדיין חושבת עליך לפעמים, ובודקת בבלוג שלך מה מצבך. בחצי השנה שעברה מאז שזה נגמר היה לך גם יום הולדת. זכרתי את היום, והתפתתי רק לשלוח סימן, ברכה קטנה, להראות לך שאני זוכרת, אבל החלטתי שזה מוקדם מידי, והכל כואב וסוער מידי, אז עצרתי את עצמי. קראתי בבלוג שלך שיש לך משהו חדש, היה נשמע לי שאתה מאושר מאוד, וזה שימח אותי. שוב חשבתי להגיד משהו, להגיב שאני שמחה בשבילך, אבל שוב עצרתי את עצמי, כי חשבתי שתגובה כזו לא תעשה לך טוב.
אני לא מבינה למה. למה אתה ממשיך לפגוע בי? למה אתה ממשיך לפרסם את שמי ולחשוף אותי? למה אתה שוב שוב מפר את האמון שנתתי בך?
אני מבינה שאתה פגוע, אולי משהו בך נהרס בגללי לתמיד, כרגע אני לא מסוגלת לעזור לך בדבר, אני מצטערת.
אנא, אני מבקשת ממך, הפסק לפגוע בי, הפסק לחשוף אותי בפני אחרים, לתת פרטים אודותי ואודות מה שהיה בינינו, זה שייך לעבר ורק לשנינו.
אני מצטערת מאוד מעומק ליבי על כל פגיעה שפגעתי בך ושאני פוגעת. אינני רוצה לגרום לך כל כאב. יום הכיפורים קרב, אנא מצא בליבך מקום לסלוח. אולי גם אני אצליח לסלוח, אולי סוף סוף אסלח לעצמי.
לפני 17 שנים. 16 בספטמבר 2007 בשעה 8:30
