איך גומרים משהו? מתי מחליטים להביא דבר אל קיצו?
אולי הדרך הכי טובה להסתכל על זה היא לחשוב על החיים עצמם, איך הייתי מעדיפה למות? אני לא מרמזת חס וחלילה על נטיות אובדניות, סתם שאלה תיאורטית והיפותטית. אני חושבת שהייתי מעדיפה שיום אחד זה פשוט יגמר. בלי הכנות מיורות, בלי פרידות ארוכות, בלי דעיכה מתמשכת ובלי להתחנן לרק עוד רגע אחד. אני רואה סביבי אנשים שנאחזים כל כך חזק בחיים, בעוד הם מסבים להם כל כך הרבה סבל, ואני בכלל לא שואלת למה, אבל אני בטוחה שכך אני לא רוצה את זה. ועכשיו לסיבה האמיתית שהתחלתי לשאול את השאלה הזו ולענות עליה. אני מעדיפה שכך יהיה גם בקשר זוגי. אני לא רוצה להגיע למצב שאני לא מסוגלת לסבול אפילו לשנייה את האדם שפעם אהבתי, וזה קורה הרבה וגם קרה פעם לי. אני מעדיפה, עוד הרבה לפני סוף הדעיכה, ממש רגע אחד אחרי השיא, לחתוך. לחתוך בסכין חדה, לראות את הדם החם המתפרץ, לכאוב את הכאב האדיר ולקבל למזכרת צלקת מרשימה, שתמיד תזכיר לי את הרגע הזה של השיא. זה נראה לי עדיף בהרבה על שקיעה מתמשכת והגעה לשפל שמשאיר רק זיכרונות מרים. אני אלחם במערכת, לא אתן לדבר הנפלא שהרגשתי בשיא ההתרגשות והאהבה להפוך לבנאלי ואפור, לא רוצה את מה שנשאר לכל הזוגות הותיקים מהאהבה הגדולה, הפרגון, ההערכה, הכבוד והכי חשוב החברות- תודה רבה, לא צריך, קחו בחזרה ותחזירו את הרגע הזה שהנשמות נותנות ידיים ופורצות במחול מטורף.
אני יודעת שזה ילדותי, אני יודעת שזה לא יחזיק מעמד, ושאני עוד אחזור לכאן על 4 ואבקש את כל מה שזרקתי, אבל עכשיו אני פשוט לא רוצה לוותר, רוצה רק את השיא.
לפני 17 שנים. 5 במאי 2007 בשעה 4:54
