לפני 17 שנים. 6 במאי 2007 בשעה 11:51
אני חייה לבד, בעצם- לא ממש לבד, אני חייה עם הבן שלי, שזה ממש לא לבד, אבל בלי בעל או חבר שחי איתי בתוך הבית. אין מישהו להירדם חבוקה איתו, אין מישהו להוציא עליו עצבים, או לנשק מתי שרק בא לי. אם הייתי חושבת על זה פעם, על מה הכי יחסר לי במצב כזה, הייתי חושבת שזה יהיה התמיכה, החיבוק, השיחות אל תוך הלילה, אבל זה לא מה שחסר.
לפעמים אני יוצאת מדעתי, לפעמים אני פשוט מרגישה שאני לא יכולה יותר ומתפרצת בלי שליטה, ובזמן האחרון, זה קורה לי אפילו די הרבה. ברגעים האלו מה שהכי חסר לי זה ממש לא חיבוק, תמיכה או הקשבה, חסר לי פשוט מאוד שמישהו ירגיע אותי בשתי סטירות ויזיין לי את הצורה עד שאצא מזה.
