הבלוג של אלישבע

אני חושבת שאני כנועה וצייתנית מטבעי, תמיד, מאז שאני מכירה את עצמי, אבל יש בי גם עקשנות, משהו פנימי.קול שקורא לי לא להישבר, לא לוותר. פעם ביקשתי אפילו מאדוני שכאשר אני מבקשת להפסיק, יגביר את עוצמת הכאב, ואף פעם לא הפעלתי מילת ביטחון, אף פעם עד אתמול.
היה קשה, ידעתי שאני מסוגלת להחזיק מעמד, לא להישבר. בשלב מסוים הרגשתי כאילו רוצים לשבור אותי, לא רק הוא, לא רק היא, כל העולם רוצה שאשבר, ורק אני מתעקשת. עקשנות מטופשת, מה יוצא לי מזה, אגו? כבוד? אני לא צריכה את זה, מה אני מנסה להוכיח? שאני חזקה, אני מרגישה כל כך חלשה. גם אם אוכיח להם שאני חזקה, אדע בתוכי שזה סתם שקר, משחק. ונשברתי.
ואמרתי די, וידעתי שאני לא אצטרך להתחנן יותר, או לסבול, וחשבתי שזה יהיה נורא קשה, להישבר ככה. ולא זה לא קשה להישבר, זה קל, וזה טוב. זה לא משנה אם זו שבירה נפשית, או פיזית, או משהו עקרוני, זה טוב להישבר. צריך לעשות את זה לפעמים, לשחרר את הכל, ולהישבר, לאלפי רסיסים, ולהגיד, אני חלשה, אני ח ל ש ה. חלשה מידי לכאב, להשפלה, לבדידות, ותסכול. חלשה.