הבלוג של אלישבע

זה לא הכאב שמוציא ממני את הדמעות, גם לא החזק ביותר שאני מסוגלת לסבול, וגם לא זה שאיני מסוגלת לסבול יותר. הכאב מוציא אנחות, צעקות, תחנונים, אבל לא בכי. כשהכאב ממש חזק, ממש מעל לכל כוחותיי, ואני מבקשת שייפסק, מתחננת, אז זה כבר לא רק הכאב. ברגע הזה שהכאב מחסל אותי, לא נותן לי לחשוב או לדבר, ובקושי אני מצליחה להתחנן לרחמים, שלא באים, זו הבדידות שגורמת לי לבכות. בתוך הכאב הזה הגופני, אני מרגישה לבד, לא אוהבים אותי, אחרת היו מרחמים, לא מתייחסים לצעקות שלי, לבקשות לתחנונים. מגיע לי רק הכאב, לא מגיעים לי שום רחמים, ברגע הזה הדמעות פורצות, והן יכולות אז לזרום ולזרום, דרך עיניים עצומות, או בתוך כיסוי עיניים לוחץ, ואז זה עוד יותר קשה. הדמעות הן רק שלי, לא מעניינות אף אחד, ואני בוכה, ואני כל כך לבד.