הבלוג של אלישבע

ברקע שיר. כל הזמן היו שירים ברקע, אבל עכשיו אני פתאום שומעת אותם, כי אני קצת פחות מרוכזת בכאב שלי. יש לי כמה שיטות להתמודד עם הכאב, אפילו אני לא ידעתי אותן, עד שהוא מנע אותן ממני, ואני הרגשתי שאני כבר לא יכולה להתמודד, מתרסקת. כשכואב, אני סוגרת אגרופים חזק, לפעמים אפילו נשארים לי סימני ציפורניים על כף היד, ככה האנרגיה הזו של הכאב שנכנסת אלי, יוצאת גם באיזושהי צורה, ולא נכלאת לי בתוך הגוף. עוד שיטה שלי, היא להסתכל, אני מכניסה אל עצמי עוד קלטים חוץ מהכאב, אני בולעת לתוך ראשי מראות, אני מכינה את עצמי למה שיקרה. הוא אמר לי לפתוח את כפות הידיים, מתחתי אותן, כמה שרק יכולתי. הכאב ממשיך, ולי אין במה להיאחז, הידיים נסגרות לאט, בלי שארצה, מותחת אותן בכל הכוח. חסרת אחיזה אני מנסה להיאחז בדבר האחרון שנשאר לי, מסתכלת, ננעצת עם המבט שלי, מחפשת נקודת אחיזה, מסתכלת בעיניים. הוא, כמובן, מרגיש מיד, כאב זו הרי המומחיות שלו. פוקד עלי לעצום עיניים, רוצה שאתרכז רק בכאב. סוגר לי את נתיב הבריחה האחרון. עכשיו הכאב קצת נרגע, והשיר פתאום נכנס ישר לתוכי, הכי עמוק שיש, פירמידות של כאב.
"...כבר ידוע לי היטב
הכאב לובש צורות
כשהרקיע מתערבב
ומול עיניים בוערות
פירמידות של כאב..."