הבלוג של אלישבע

חיבוק, היא אמרה לעצמה, חיבוק זה מה שאני הכי צריכה עכשיו. האוויר, שהחל להיות קר, נגע ברכות בכתפה החשופה, וגרם לה להתקפל, כאילו היא מנסה להתכרבל בתוך עצמה. היא דמיינה חזה רחב, אליו גופה הדק נצמד, וכיצד זרועות שריריות אוחזות אותה בעוצמה. כן, היא חשבה, בדיוק כזה חיבוק, כזה שלא משאיר אויר, כזה שאפשר להיבלע בתוכו, כזה שגורם לה להרגיש כה מוגנת וקטנה, שמורה בתוך גופו של הגבר המחבק אותה, כזה ש... היא כבר התקרבה לדירתה ומחשבה על הריק שמחכה לה בתוכה, כמו פתחה חור בבטנה. לא תמיד היא גרה לבדה, פעם תמיד הייתה חוזרת לזרועותיו של גבר אחד, שחיכה רק לה שם, אבל כנראה שהחיבוק שלו היה חזק מידי, חונק מידי ובעיקר ממושך מידי בשבילה. היא החליטה שמוטב לה לבדה, אינה צריכה איש, ועכשיו, היא כבר יודעת שזה לא כך. הרי זה לא חברתם שכל כך מפריעה לה, זוהי חברתה עצמה. לא אותם היא לא יכולה לסבול, אלא את עצמה. ועכשיו, כשהלכה על הכביש השחור, באוויר הקר, צועדת לאט ככל שיכלה רק בשביל לדחות כמה שרק תוכל את השהייה בדירה הריקה רק עם עצמה, עלתה בה המחשבה, ללכת אליו. הוא בוודאי לבדו עכשיו, זה לא היום שלו עם הילדים, והיא תוכל להתנחם מעט בנוכחותו. בצורה חדה, היא פנתה לכיוון הידוע לה מראש. הוא בטח ישאל שאלות מטרידות, חשבה לעצמה בעודה הולכת בצעדים זריזים בשביל הצדדי, שלא יראו אותה. לא נורא, היא תגיד שכל כך קשה והיא בודדה, והיא יודעת שהוא לא זיין כבר שבועות, זה לא יהיה קשה במיוחד. היא הגיעה, נעצרה מול הדלת, מנסה להאזין אל מאחורי הדלת, ונקשה עליה. שתי נקישות, ומאחורי הדלת נשמע "כן", היא פתחה את הדלת ונכנסה, משפילה מעט את מבטה, מקווה בליבה שאחרי שיזיין אותה עוד יישאר לו כוח לחיבוק.